"ההבדל בין אקדח לעץ הוא במקצב בלבד.
    העץ מתפוצץ כל אביב."
        (עזרא פאונד)



אבדה לי השיכחה בטבורה של ארץ,
ארץ פסיונים וטווסים וזמזום מטוסי-קרב
מתוך שמיים ירוקים.  היכן היא
מנסרת נשברת של אינסוף צבעים
ואודי נקמה עשנים?  אבוקת איתנים.

לשבת מול נחל פרא על סלע גאה
ולשמוח.  הזאבים הם יירשו את הארץ זו
על כל פלאותיה, ושיניהם בגרונה
היא תצהל.  אין אתם רואים את כלנית-הבר רועדת?
וחמשת מלוויה הם חמשת החושים מסולפים.

דם.  אני עיוור לגוון זה של אדום.
המשטמה והכאב הם שני צידי מטבע
הנופל על ראשי המנותק.
מי יתן ויגלוני האנשים מארצם,
שאוכל להתהדר בהיותי אדם.

----------------------------------------------------------------

שעה ארוכה מדי ונמשכת,
חסרת גיל, נעדרת זמן, אני מוצא עצמי טובע
בתאוות מיוזעות.  מחשבות על ציפורים -
משק כנפיהן נידח וקבוע, סימטרי האויר ומדויק.
שיערי נדבק למצחי המזיע
ורטינות הלב המשוגע בועטות ברקותי,
רקפות עולות בעשב ונחשים חגים סביבן -
רמז דק למטוטלת בה חיינו נמדדים.
ומעל המילים הגבוהות ופסגות הרגש
מוסיקה שמיימית בוקעת מכל פינות הוויתי.

הייתי מניח ליום הדוהה לקחת אותי,
לו רק האבן - אומנותו הנסתרת של המקומי,
לא היתה כל-כך עיקשת בהאחזותה בכובעי.
עיניים לסדר.  סימאון כאוטי זה
בו מצויה אמונתו השלמה של הפתי,
של האגבי, ולגדותיה נחה רוחי, אבודה.

הייתי מגיח מתוך קליפתי,
אך הניצחי סובב אותי כירח הפכפך.

והאלים הם אותם אלים ישנים
והתפילות נטוות מחדש.
הייתי רוצה לגעת במוות,
לחוש בניחוחו על מערות נחירי,
ללעוג לו.  רצוני גם הוא כפוף להעדר הזמן.
שעה נמשכת מסתיימת כך.

--------------------------------------------------------

ארעיות ההווה מפחידה אותי
מטרידה אותי מקריות המקרה

איני רגוע כשאני חושב
באיזו קלות אפשר שנכחד