הבעת הזלזול שהייתה נעוצה בפניהן הייתה קרה ופוגעת מאי פעם.
עיניהן הביעו חלחלה וזעזוע, אבל בעיקר יחס כבד של בוז ואי כבוד
שהיה נראה כי נהנו להפגין כאילו רצו להוכיח משהו, אולי עליונות
מסוימת. כאילו שהיא לא שווה כלום והן שוות הכול. הן נהנו לדרוך
עליה, לקמט אותה, להקטין אותה. לעשות ממנה משהו שהיא לא. היא
הרגישה שהן גוברות עליה מרגע לרגע, שהן מתחילות לשלוט במחשבות
שלה, בתחושות שלה, ברגשות שלה. בה. היא סבלה והתייסרה ואילו הן
נהנו מכל רגע. היא הייתה אומללה וחסרת אונים והרגישה כלפיהן
זעם, כעס, אולי אפילו שנאה, למרות שהיא הבטיחה לעצמה שלא תחווה
לעולם את רגשי השנאה, אולם הכאב היה קשה, חד צורב ודוקר מדי
והיא לא הייתה מסוגלת לשלוט בעצמה. היא התחילה להרגיש את השנאה
חודרת אליה, מחלחלת בתוכה, פולשת לאזורים אסורים, נכנסת לכל
מקום למרות שלטי ה"אין כניסה" הרבים שהיו מוצבים בכל מקום
בגופה. אך השנאה חזקה מהם וממנה והיא הסתננה לגופה בכוח,
מפרישה את נוזל השנאה ומפזרת ארס בגופה של הילדה התמימה עם
העיניים השחורות והגדולות.
והן, שצפו בה מהצד, נהנו מכל רגע. הן הביטו בה בזלזול והיו
גאות איך הצליחו לגייס לחבורתן עוד ילדה. לגרום לעוד הרס,
השמדה, והחרבה של תמימות שממש ברגעים אלה נמוגה ונהרסת. הן
חייכו את החיוך המרושע והקר שלהן. חיוך צבוע שכל מה שעמד
מאחוריו היה רוע. הרבה רוע. כשהן חייכו השיניים המחודדות שלהן
נחשפו, והעיניים הירוקות החתוליות שלהן הבריקו. היא הרגישה
צמרמורות ברגע שהן חייכו, והיא ידעה שיש משהו בלתי אנושי,
נוראי ומזעזע בדבר הזה שהן קראו לו חיוך.
הן המשיכו להתעלל בה באכזריות רבה וברוע לב שנשפך מהן. מעשיהן
היו מזעזעים ומעוררי חלחלה ופחד. הן הטילו עליה אימה והיא לא
זזה או נעה, רק הדמעות המלוחות המשיכו ליזול על פניה- על אפה
הקטן, על לחייה הסמוקות ממשיכות בדרכן לשפתיה העבות של הילדה.
מבפנים היא הרגישה את השנאה זורמת בדמה ומשחיתה את לבה
ורגשותיה.
לפתע נשמעה צרחה חולנית מקפיאת עצמות. בשנייה אחת החיוך המזעזע
שלהן נמחק מפרצופן, והעיניים הירוקות החתוליות שלהן כבר לא
הבריקו. רק הבעת הזלזול עדיין הייתה קיימת. הן הביטו אחת בשניה
והחלו לברוח בכל הכוח ולכל הכיוונים. באותו רגע הן הרגישו
קטנות וגלמודות בדיוק כמוה. הן נבהלו מהצרחה וחששו שמישהו יבוא
ויתפוס אותן, והן לא יוכלו יותר להרעיל את העולם. המחשבה על
עולם טוב ותמים, כמוה, גרמו להן לבחילות וחלחלה. הן נגעלו רק
מהמחשבה על סיכוי שזה יכול לקרות. הן הגבירו את קצב הריצה
שלהן. הן רצו מהר יותר וחזק יותר. פתאום לא היה איכפת להן
מכלום, רק להגיע יותר רחוק, למקום שם לא יוכלו למצוא אותן והן
יוכלו להמשיך במעשיהן. כל זמן שהן רצו התרוצצה בראשן המחשבה על
כך שהן עזבו הכול. כאילו כל מה שכבר עשו נחרב ונהרס, כבר לא
קיים. רק היא ידעה שזה לא מדויק. היא נשארה שם לבד בסמטה חשוכה
ועזובה, בקור עז. היא הייתה כ"כ בודדה ומסכנה, והרגישה עצבות,
אומללות וחוסר ערך. היא כבר לא ידעה אם יש טעם לחיים, אבל כל
מה שהיא רק יכלה לחשוב עליו באותו רגע הייתה הבעת הזלזול
שהייתה נעוצה בפניהן. אותה הבעת הזלזול הקרה, הפוגעת, המזעזעת.
היא הייתה כ"כ פגועה וכבר לא הרגישה תמימה וילדותית. כל מה
שמילא אותה באותם רגעים היו רגשי שנאה כלפיהן. אותם רגשי השנאה
שהבטיחה לעצמה שלא תחווה לעולם.