בבוקר החדש של היום הזה השמש שוב תעתעה בי למצוא את השמיים,
שגבולם במחשבתי המוכרת ציירו תמיד כחול. ואילו היום, ההבדל
הברור בין שמיים לארץ שחה בתוך בלבלול תמידי של ענן עצבני
ואפור.
שהחום לא יטעה אתכם, ישראלים מזיעים כמו בהמות מיוחמות
משתוקקות לאמצעו של קיץ. היום הזה היה היום שהזיעה חדרה אליי,
טפטפה מכל חור בגופי והתפלשה, עד שגמרה עליי את האהבה.
"הלו, מתוקה, מה נשמע ?"
"בסדר" מתגרגר לי החוצה בקול עמוק וכבד כאילו ומה כבר יש לי
לחדש לעולם, כאילו ומשהו השתנה מלפני שעתיים.
"יש חלום חדש לספר לי ?" מיליונים של תמונות רצו בראשי ושתקתי.
לא היה מגיע לו לקבל בחדווה את אותו הרגע.
"הכל בסדר, מה אצלך ?"
"את באמת רוצה לדבר על זה ?"
את האמת שלא חשקתי בשיחות האלו עוד מלפני שלוש שנים תמימות,
ויותר מכך, לא חשבתי שהמרתון האיום של נשיפות טלפון מקוטעות
יהפכו את החבר שלי, מי שהיה חבר שלי לבן אדם כנוע.
מתן שמר על פרופיל נמוך, אדישות מובהקת. 'מה שתגידי, מה שתרצי'
- גבר מהסוג העילאי של הגברים האלו. ישנן בחורות שבחרו לטפח את
הצד החייתי המתוק שמתיימר לכלבלבון פצפון בגבר שלהן. אני אהבתי
את מתן ולא בגלל השקט.
והיום הזה, שטוף זיעה ממכרת, לא העז להעלות מחשבות סקס
מייגעות, מחק את העבר של מתן הזיכרונות וברא מציאות אחרת.
כשהעולם זועק אליי ממסך הטלוויזיה ומהרדיו חדשות עולם לא
טובות, חדשות מוכיחות פחד, כל הצורחים בזיוני סרק על פוליטיקה
מלחמות וצבא ולא היה אחד שחשב על אהבה, חשבתי לברוח מכאן.
במשרד פרסום מיוזע שנלחם על מודעת השפל אל השפל חסכתי כסף, בלי
קניות, בלי בגדים, בלי להיות ממש אישה.
אני ומתן, סיפור כמעט של שלוש שנים. חיילים משוחררים, ברחנו
דרומה בדרך אל המענק, אזרחים תועים בלי כסף עם תקווה.
רציתי לברוח לשם שוב, למעט הזיכרונות של שמש ים מדבר וחוטיני
רופף אשר בראו את מושגי האכזבה.
בין חירטוטים קולחים על אהבה ראשונה מתחסדת, חווינו את ההבדל
המזערי אומנם בין עוצמת האהבה לפלאי הדגדגן שבה.
אמא ואבא קטנים משחקים בסקס כאילו והיה ברוא רגש.
הפרדה ממתן פתחה את רגליי בפני זרים, אך בהפתעה מוחלטת מילאתי
ליבם ברגש. לעומתו, שאת אונו החדיר עמוק מבלי לחשוב או לערב
ולו במעט ספק של רגש.
והשתנינו וחיינו אשליה, כמו טיפשים, בטוחים שלנצח תעמוד לצדנו
כוחה של האהבה.
וכך הסתיימה לה גם שיחת הטלפון שקטעתי בניתוק קצר וקולע, מבלי
להתרגש.
לא היה לי את הכוח לומר לו, או את האומץ המוזר שישחרר מועקה.
שעתיים נוספות הקפיצו סצנה ומתן דפק בכוח כאילו ועוצמתו הגברית
נמדדת על פלדלת חומה.
'מזל שאני גרה לבד' חשבתי לעצמי, מין מחשבות מוזרות שעוברות לך
בראש מבלי שתנתח את הבריחה מן העניין. מתן התיישב ומזגתי כוס
של מים, מביטה בו בייאוש ושותה ישר מן הבקבוק. יוצרת הבדלים
קטנים, מבלי להתכוון, יוצרת ומנסה לקרב את עצמי להתמודד עם
הפחד.
כהקדמה לויכוח האחרון קמתי, הסתובבתי ממלמלת 'אני צריכה
להשתין'. ולהשתין - איזו השפלה, אנחנו באמצע השיחה הכי חשובה
שהייתה לנו - מתן הרשה לעצמו להריץ בין הבלבול המתסכל. וחזרתי,
ריקנית יותר, התיישבתי בכובד וניסיתי שוב להסביר: "ואם אתה לא
הגבר שאני רוצה להתעורר לידו בעוד עשרים שנה ? זה לא שאני לא
אוהבת אותך" והחמלה פרצה ממסגרת התכנונים.
קצת לטיפות של ידיים וראש מוטה לצדדים. עיניים מלאות מעמידות
על הקצה את הרטוב המרגש והמייגע. לצד נגיעות חמקניות פיתחתי
שוב פנטזיה, משלשלת מכנסיים ומציגה את ילדותי בורוד זוהר,
והחיוך שלו שהביא אותי למאוזן ללטף את עצמי באור עיניים רואות,
מתעלמת מהחושך שהסגיר בי שנים.
תלים קטנים של יופי מקשטים את גופי בעוד הרי גבריותו מאיימים
על חיי. כאילו וידיו שקעו בלובן גופי העמוק כאילו והתמזגנו
שוב, לעשות אהבה.
הפנטזיה מומשה במלואה וללא צלים והדים הסקס קיבל שם למשמעות
אחרת, לאותו הרגע, מתנקים משאריות הזיעה של היום הזה, מנסה
להסיר מעליי שאריות גבריות בכלל.
ולא ממש התכוונתי לזה, ידעתי שמתן רצה משהו אחר ממני. גבריותו
במובנה המלא סיפקה תשוקות נפלאות שדרשו לצדן אישה, והילדה שבי
מכל מקום שבעולם -  עדיין לא תמה.
ואהבתי אותו כל כך, אי אפשר לתאר את אותן כמויות נכספות של
תשוקה, של הרגעים הערומים בינינו בהם הזרימה החופשית שאפה אל
חוץ פתוח מבלי לדאוג ללכלוך או לבלגאן.
וביום המוזר הזה הבנתי שאני לא רוצה להיות עכשיו אישה, גם לא
הגיל ישנה בי את הדחף הנועז לחוש בנשיות המוחצנת.
והייתי אמיצה ביום הזה.
אהבתי אותו כל כך שאמרתי לו ללכת לחפש אהבה.