וכך, הטיסה נמשכת... השניות מתארכות לדקות שהופכות לשעות
שנמתחות לימים על גבי ימים על גבי יבשות... אתם יושבים לכם
באותם מושבים, שפתאום מרגישים כה כבדים ולא- נוחים מתחת לגופכם
הזקוק למעט תזוזה... טרטור המנוע והשקט המטוסי שמסביב מתחילים
להוציא אתכם משלוותכם בקרקושיהם... שאר הנוסעים מתחילים להרגיז
אתכם...מדוע הם שקטים כל כך? מה ארע למבטם הזגוגי, הבוהה
נכחו?
חשש מתגנב ללבכם, שמא קנוניה מסתתרת מאחורי וילאות המטבח
המטוסי... גם לא אכלתם כבר שלוש שעות... רמת הסוכר בדם שלכם
ירדה פלאים, ואתם מוכנים להשבע שראיתם את אחת הדיילות קורצת
ברשעות קריצה מלאת משמעות לדייל אחר, וזה מחייך חיוך זדוני
ומציץ לעברכם... זיעה קרה שוטפת אתכם, כאשר אתם באינסטנקטיביות
מפנים את מבטכם לכיוון אחר, תרים אחר פנים ידידותיות, אך
לשווא.
צחקוק קטוע של טרוף מתגלגל מאחת מפינות המטוס, ונדמה לכם
שהבחנתם זה- עתה בנצנוץ בוהקו של אקדח 8 מ"מ שחור וערמומי,
המציץ מכנף מעילו של נוסע תמים.
האמנם תמים?
אתם בולעים את רוקכם מחשש, ומהדקים את אחיזת ידייכם... אתם
מחליפים מבטים מעודדים זה עם זו, חולקים באומץ את הפחד המחלחל
בכם ושוטף כל חלקה טובה של הגיון בריא... אך הרי אין ממה
לחשוש... אתם רק במרחק של 640,000  רגל מעל הקרקע ללא מצנח, עם
קברניט שהתגרש מאשתו אתמול וצוות דיילים שנהג לעבוד בשרות ה
FBI .
צליל של כוס נשברת מגיע אליכם ממרחק, ומייד אחר כך הדיילת
ניגשת אליכם עם קנקן קפה.
" קפה?" היא שואלת בחיוך ארסי החושף את שיניה הלבנות. אתם
מציצים בחטף לאותו אדם שראיתם שותה מהקפה: ישן? או שמא...
הדיילת מוזגת באיטיות את הנוזל השחור לספליכם, ומביטה בכם כאשר
אתם מעיפים מבט חשדני לתוכו... אתם מרכרכים את כוס הקפה
המהביל, והיא נעשית מתוחה יותר ויותר. עצביכם נמתחים עד לגבול
ההתמוטטות...
לשתות?
אתם מרימים את הספל, ובדיוק

יודעים משהו? הסיפור הזה מסריח. אין בכלל מתח, ואני חושבת שאני
פשוט אפסיק וזהו.