כבר ארבע שעות...ארבע שעות מתהלך...במדבר...ומים לא לקחתי, לא
נעלים גבוהות, לא ארזתי סנדוויצ'ים לגדוד שלם...זה לא היה
טיול...לא הבאתי מצלמה לנוף...למען האמת, שום דבר בהליכה הזאת
לא היה קשור בכיף...'זאת לא היא ששלחה אותי לפה'- אני משנן
לעצמי...'לא היא'...

כל מי שאני מכיר, כולם, אף אחד לא יכל להוציא אותי
משם...מהבור...רק בידי הייתה היכולת....אחרי הכל, אני חפרתי
אותו בהתאמה מושלמת לגופי...אבל אני לא כל כך בטוח שרציתי
לצאת...
אני לא מזוכיסט! אבל בכאב אני מוצא הנאה, שחרור מתחים...

נפלתי על החול הלוהט באפיסת כוחות...האוויר היה יבש וחם, והשמש
הרתיחה את דמי, אידתה כל טיפת אנושיות שנותרה בי...'זאת לא
היא'...

הזמן התערפל והתאדה גם הוא, בעוד אני צופה בחול הצהוב והמטושטש
נהפך לכתם אדום עם חורים שחורים עליו...וברגע אחד של שפיות
זמנית, הצלחתי לסחוט מגרוני משפט אחרון; 'למה? כן, זה אתה, אני
פונה אליך, אתה למעלה שם... למה?!?' רציתי להוסיף עוד, לצעוק,
להתלונן, להאשים....אבל נכנסתי חזרה להלם, אותו הלם ראשוני,
למכה הצורבת על הלב, ליום ההוא... היום ההוא זה נגמר.
עולמי נשבר בפתאומיות רצחנית...אולי הייתי צריך לצפות שזה
יבוא...אבל תמיד היו לי בעיות...
ועד שסוף-סוף החיים שלי היו שלמים, סוף- סוף היה לי
טוב...היה...

ושוב באה מכה, אבל עכשיו בא חושך, עכשיו כבר לא כואב, כבר לא
כואב, כבר לא כואב.