אחת בלילה. בר בת"א. די ג'יי חירש מנגן בסים חזקים מדי. אני
שיכור. היא יושבת מולי בצד השני של הבר. כולה מלאכית, עיניים
כחולות שלוות, שיער פשתן. אני שמן ומקריח עם סקס אפיל של מכונת
כביסה, אבל שולח לה כוסית דרך ברמן עם מבט מזלזל.
היא מחייכת. אני מחזיר לה חיוך מלא וינסטון. היא באה.ההתרגשות
מערבלת לי את הבטן, לעזאזל, אני אפילו חושב שטעמתי את הכבד
שלי. הכסא לידי פנוי. היא מתיישבת. "איך קוראים לך?","רונן".
"נעים מאד רונן, אני טלי". גם לי נעים. מאד." ומה אתה עושה,
רונן?", "שותה", אני מנסה התחכמות. "במה אתה עובד?", היא לא
מאבדת שלווה. "בכל מה שמממן לי כוסית, ואת?". "אני עצמאית".
"עצמאית?", אני מקשה, "כבר הולכת לשירותים לבד?". "עצמאית
בעסקי הבילויים", היא בשלה.
מתוך אדי האלכוהול אני נזכר שהבילויים הגיעו לארץ מרוסיה
והקימו את ראשון, אז מי אני שאתערב להם בעסקים...
"שנסתלק?", היא מפתיעה. "כן", אני מגמגם הברה. "אבל אליך, אני
מפחדת להביא גברים זרים אליי לדירה". "טוב", אני אומר, כאילו
שאצלי בבית אני לא יכול להוריד לה בראש איזה עציץ גרניום.
כל הדרך הבייתה אני מתכנן לי את העתיד. אני אעשה קפה, נשמע קצת
לנון, אני אלטף לה את השיער ונמשיך..., מי יודע אולי יש כאן
חומר לאהבה. ת מיד הייתה לי חולשה למלאכים.
הגענו. עשיתי קפה. הטלוויזיה מהבהבת איזה סרט אמריקאי בינוני.
אני לא מצליח להיזכר בשם שלו. היא מתפשטת. אני נוגע בה. "זה
יעלה לך", היא אומרת. אני צוחק. היא לא. "200 שקל לחצי שעה או
שני אקטים". אני משלם לה. "המציאות נושכת", אני נזכר בשם של
הסרט.
מעניין אם יש לזה חיסון. |