אויש! מה זה כל העפר הזה? צפוף לי! מה זה הבכי הטורדני הזה? זה
כבר רבע שעה ככה. מישהו פה מוכן להסביר לי מה קורה פה?.
רגע,למה לא שמעתי את עצמי? הריי צעקתי הכי חזק שיכולתי,מוזר.
אני אנסה שוב: הלוווווווו, מה קורה פה?,אנשים? לאן נעלם הקול
שלי?
רגע,הכל חוזר אליי פתאום לא יכול להיות שאני...אני.מתה?
כן,זה מה שקרה.כמה פעמים אני צריכה להגיד לו שיהיה יותר עדין
איתי.

היינו אצלו,ישבנו על הספה ראינו איזה סרט.לא משהו התעמקתי בו
התעמקתי יותר באדם שיש לידי.הוא היה מיוחד...זה כל מה שאני
זוכרת מיוחד. הוא שאל אם אני רוצה קפה,עניתי לו שלא הריי אני
לא בקטע של זה. "בירה יתאים לי" צעקתי לו לכיוון המטבח בתקווה
שהוא ישמע אותי לשם שינוי.הוא שמע.ישבנו ככה על בירה בסלון
והתחלנו את אחת השיחות הכי פילוסופיות שאני זוכרת.איי
ההתפלספות הזאת שאף פעם לא נגמרת,אחת התכונות הכי בולטות שהיו
לי.
דיברנו ודיברנו שעות עברו והוא כרגיל עם הגליי סדיסטיות שלו.
עד שזה כבר ממש עיצבן אותי,אז החזרתי לו וזה המשיך והמשיך.
נעליים,ספרים,וגם שני בקבוקי בירה היו שם.זה הדבר האחרון שאני
זוכרת . הצבע הירקרק הזה של הזכוכית, הצריבה האיומה
הזאת,הטשטוש וזהו זה הפסיק פתאום.

לא נימאס לכם לבכות? אני מצטערת, תבכו זה בריא,זה משחרר.
זאת לא אשמתי! אתם יודעים שאני לעולם לא אכאיב לכם ככה.זה
הוא,תמיד אמרתי לו יותר בעדינות.