מאז שאבא של אביגדור נסע לאמריקה אימא של אביגדור אומרת לו שכל
יום קורים ניסים. כבר שנים שאימא של אביגדור מספרת לו על ניסים
ממש נפלאים שקורים כל הזמן, יש את הניסים הרגילים של כל מיני
אנשים שהיו נורא חולים ויום אחד הם פשוט קמו כאילו כלום לא
קרה, ויש ניסים יותר מסובכים עם ים וסלע ושמן ודברים כאלו. מה
שבטוח זה שנס יש כל יום  ואביגדור יודע שעם טיפה סבלנות גם הנס
שלו יגיע, אין מצב שלא, פשוט צריך לחכות עוד קצת. לפעמים היו
עוברים על אביגדור מן לילות קסומים שכאלו שהיה בטוח שלמחרת הנס
שלו מגיע. לילות בהירים של ירח גדול, שקט מרגיע ורוח נעימה
שמביאה איתה ריחות ממקומות אחרים, אולי אפילו מאמריקה. אחרי
לילה כזה אביגדור היה קם מהמיטה עם חיוך ומרץ ובטוח שהוא הולך
לראות את אבא שותה את הקפה שלו בסלון ואת אימא מכינה לו
סנדויץ', כמו פעם לפני שקיבל את המעטפה הירוקה עם ההזמנה
לאמריקה. גם כשהיה קם לבית ריק אחרי שאימא שלו כבר יצאה לעבודה
אביגדור עדיין היה מצפה לנס שלו, אולי דווקא היום אבנר יבחר
אותו ראשון לכדורגל בשיעור ספורט או שדווקא היום יעל היפה
תחייך אליו ותשאל לשלומו, ואולי סתם יש פקקים ואבא יחכה לו
כשיחזור מבית הספר.

'נו כבר יא שמן מסריח, אתה חוסם פה את כל האוטובוס עם השומנים
שלך' הדהדה הצווחה של אבנר, והצחקוק הקטן של יעל היפה שעמדה
מלפניו כבר הבהיר לאביגדור שהנס של היום כבר בטח התבזבז על
מישהו אחר. אביגדור חייך אל אבנר שעמד עם המבט הזה שלו ועם יד
אחת על המותן של יעל היפה וניסה להראות שזה קטע של צחוקים,
והוא ואבנר בעצם חברים טובים. אבל לפני שהספיק לחשוב על תשובה
הוא שמע את אבנר אומר כאילו לעצמו, אבל שכולם ישמעו, שהוא חושב
שיאחר כי האוטובוס בקושי סוחב שאביגדור בפנים, והמשיך עם עוד
בדיחות על שמנים שאביגדור כבר הכיר בעל פה. אביגדור עשה את
עצמו לא מקשיב לכלום והמשיך להתקדם באיטיות לכיוון הספסל
האחורי של האוטובוס. מרחוק הוא שמע איך הצחוק של יעל היפה
מתגלגל מפיה אל תוך גבו הרחב ומסתובב לו בגוף כמו חבורה של
קיפודי ים שמשתעלים אש ומחרבנים זכוכיות, קיפודי ים שמתרבים
מטיפות מלוחות שנשארות בבטן ואף פעם לא מתים. כשהגיע לספסל
האחורי הסתכל קצת מהחלון על יפו מתרחקת ועל הבית שלו שנעלם בין
הסמטאות, לא שזה ממש עניין אותו אבל ככה היו לו עוד כמה שניות
ללבוש את המבט האדיש לפני שהוא מסתובב עם הפנים ליעל היפה.
אביגדור חיכה מעט, הסתובב, הסתכל על יעל היפה מחייכת לאבנר
והרגיש איך עוד קיפוד ים נולד לו.

בשיעור ספורט אבנר ומוטי, שתמיד היו הקפטנים, עוד פעם רבו מי
לוקח את הצד עם השמש בעיניים ומי את אביגדור, אבנר לקח את הצד
עם השמש ומוטי אמר שזה לא פייר שדווקא השמן אף פעם לא צריך
לשחק עם סינוורים בפנים. אחר כך שעלו לכיתה, לשיעור חברה,
ביקשה המורה רבקה שכולם יעשו מהשולחנות צורה של ח' וישבו באותם
זוגות, רק מסובבים. לאביגדור שבתחילת שנה שעברה ישב ליד נעמה
היה שולחן משלו. גם כי כולם אמרו שהוא לא משאיר להם מקום, וגם
בגלל שנעמה פעם סיפרה ליעל היפה שלאביגדור יש בחולצה ריח של
טונה מקופסא, מסתבר שגם אבנר שמע את זה ואמר לכולם שזה ריח
שמביא מחלות ושצריך מאוד להיזהר כי אחרת אפשר למות. מאז יש לו
שולחן שלם רק לעצמו, ולמרות שיש לזה הרבה יתרונות לא היה אכפת
לאביגדור להצטופף קצת אם מישהו היה צריך לשבת. בשיעור המורה
רבקה שאלה אם יש מישהו שרוצה לדבר. אביגדור שקיבל את רשות
הדיבור אמר שזה לא נראה לו הוגן שבכל שיעור ספורט יש את אותם
שני קפטנים ואולי צריך לעשות איזה סידור כדי שלכל אחד יהיה
צ'אנס להיות קפטן לפחות פעם אחת. רבקה אמרה שזה יופי של רעיון
ושהיא תדבר עם יורם, המורה לספורט. אביגדור חשב לעצמו שהוא
יכול להיות קפטן די טוב וחייך לעצמו לשבריר שנייה, עד שראה
מזווית העין את אבנר ומוטי עושים לו סימנים של 'חכה חכה אחרי
ביצפר', אבל זה לא ממש הרגיז את אביגדור שהבין כבר שאם הנס שלו
מתעכב אז כנראה שגם היום הזה יראה ממש כמו כל שאר הימים.

אחרי בית ספר כולם תמיד חיכו בתחנה לאוטובוס וקנו שקיות שתייה
קפואות בקיוסק של הרומני, אביגדור שראה מרחוק את אבנר ומוטי
מתלחשים ליד המכונה של הברד עשה את עצמו כאילו בכלל שכח מכל מה
שהיה לפני שעתיים, בשיעור חברה, והלך ככה סתם לעמוד בצל של
הקיוסק. אבנר חיכה עד שאביגדור יהיה קרוב קרוב, נעמד עם החיוך
המתנשא שלו בדיוק בין אביגדור למוטי ואמר כאילו למוטי, אבל
שכולם ישמעו, שאבא של אביגדור חושב שיש לו את הילד הכי דפוק
בעולם ולכן הוא אף פעם לא חוזר הביתה. בהתחלה הרגיש אביגדור
שהוא לא יכול לזוז, לאט לאט התחיל להתרחק מהקיוסק, בהתחלה
בצעדים מדודים ואחר במין ריצה כזאת כמו שבחיים לא רץ. אבנר
המשיך להצחיק את כולם עם עוד סיפורים שהמציא על אבא של
אביגדור, אבל אביגדור כבר לא שמע, הוא כבר היה ברבע הדרך
הביתה, ועם כל צעד הרגיש איך התיק מתנגש לו בגב ואיך הקיפודי
ים חוגגים שם על הטיפות המלוחות שנשארות אצלו עמוק בבטן.

שהגיע הביתה אביגדור נכנס אביגדור למיטה שלו עם הפנים על הכרית
וניסה לחשוב על מה יעשה איך שהוא מקבל את הנס שלו סופסוף, קודם
כל איך הוא סוגר חשבון עם אבנר הבנזונה השחצן, ועל איך שהוא
שולח את נעמה לשבת לבד בשולחן. ואחרי זה, חשב על איך שיעל היפה
תבוא ותספר לו שהיא בעצם אוהבת אותו, והוא יגיד לה שהוא נורא
מצטער אבל עכשיו הוא הולך לשחק כדורגל עם אבא שלו, ואם היא כל
כך רוצה אז זה בסדר שהיא תבוא אליו אחר כך לעשות שיעורים. כל
אותו ערב אביגדור ניסה להישאר ער, לספר הכול לאימא שלו, אבל
כמה שניסה להעסיק את עצמו עם הטלוויזיה והמחשבות, גם היום הוא
לא הצליח. אביגדור שוב נרדם עם השרשרת שאבא שלח לו מאמריקה
סביב צווארו, עוד לפני שאימא שלו חזרה מהעבודה.

עם הזמן הלילות הקסומים עם הריחות של המקומות הרחוקים החלו
הופכים יותר ויותר נדירים, ואביגדור שכבר היה קצת מיואש מכל
הקטע של הנס ניגש ערב אחד לאימא שלו וניסה לברר איתה אם היא
שמעה על מישהו שקיבל את הנס שלו בזמן האחרון. אימא של אביגדור
חייכה אליו חיוך קצת עצוב ואמרה שעדיין לא, אבל אסור לשכוח שכל
יום קורים ניסים. איכשהו איך שהיא אמרה את זה ככה עם החיוך קצת
על הצד אביגדור הבין שנס כבר לא יהיה פה. אולי הם נגמרו, ואולי
כבר הפסיקו עם הקטע הזה של כל יום נס. עכשיו כשחושבים על זה,
כל יום נס זה באמת מעייף. וככה עם המחשבות האלה נרדם אביגדור
ללילה חשוך בלי ירח, עם רעש של אוטובוסים וריח שקצת מזכיר טונה
מקופסא, וכל הלילה חלם איך שאלוהים לוקח גם אותו, לאמריקה.