היא הבטיחה לעצמה שהפעם תתעורר מוקדם. בשנים קודמות הגיעה בשעה
מאוחרת ליום ההרשמה לשנת הלימודים באוניברסיטה. ראתה בעצמה מין
"קולית" כזו שלא תתאמץ בשביל לקבל איזה קורס בחירה. לא תשתתף
כמו רובם בתחרות ה"מי מגיע הכי מוקדם ומקבל את הקורסים הכי
טובים". למותר לציין שתמיד נשארה עם הקורסים הכי גרועים.
"הפעם", כך אמרה לעצמה, "לא עוד".
בערב כיוונה את השעון המעורר לשעה 06:30, במחשבה שנייה שינתה
זאת ל- 06:00, והלכה לישון. במהלך אותו הלילה התעוררה מספר
פעמים. בפעם הראשונה הציצה חטופות בשעון המעורר - השעה היתה
02:56- והיא חזרה לישון. אח"כ שוב התעוררה - השעה היתה 02:56-
משהו לא ברור הציק לה אבל היא היתה עייפה מדי מכדי להבינו ולכן
חזרה שוב לישון. בפעם השלישית שהתעוררה - השעה היתה 02:56- היא
התכוונה להירדם שוב אולם לפתע זה הלם בה. היא הביטה בסווט'ץ
היד שלה - השעה היתה 08:09. שנים שלא השתמשה במעורר שבשעון
המעורר ותמיד השעון דייק, ודווקא עכשיו נזכר  לשבוק חיים.
היא קפצה מהמיטה, שטפה פנים וידיים, צחצחה במהירות שיניים,
סידרה את שערה, התיזה קצת בושם, זרקה על עצמה את הבגדים
הראשונים שמצאה, טרקה מאחוריה את הדלת  ויאללה - למכונית. בדרך
למושב חשבה במהירות - "עכשיו 08:21, זה אומר שאגיע לאוניברסיטה
בערך  ב- 08:50, במחלקה אהיה עד 09:00, אולי לא הכל אבוד".
בשעה  09:30 כבר הביטה בייאוש על המשכו של הפקק האימתני בו
היתה תקועה.
10:31 - נכנסה נוטפת זיעה למסדרון בקומה השנייה במחלקה
לפילוסופיה. "אולי הריח יבריח מישהו", חשבה לעצמה ספק בצחוק
ספק ברצינות. היא העיפה מבט ברשימת "40 המאושרים". "חברה, שוב
באתם עם שקי שינה", הרהרה במרירות והוסיפה את שמה.
בשעה 12:54 נכנסה סוף סוף. "באורח פלא" מרבית הקורסים כבר היו
סגורים... "לפחות", כך קיוותה, "ישאר לי איזה קורס סביר לחלון
ההוא ביום שלישי בין 12:00 ל- 14:00". "עם שלושה קורסים
חלופיים אי אפשר לפספס".  כמובן שטעתה. "יחסיות הזמן?" שאלה,
"סגור מזמן" השיבה הרושמת. "תורת המוסר?" - "כבר לא נשאר". "מה
עם הכללי אל מול האישי?" - "זה לא ביום שלישי". "אז מה יש
במועד הזה? אם בכלל", שאלה בחשש. הרושמת בחנה את הרשימה ארוכות
ואחר הפטירה - "יש לנו את הפילוסופיה של הזהות". "מה זה
הפילוסופיה של הזהות הזה?" הקשתה. "מתחכמת, אה?", חייכה
הרושמת.  "תסתכלי בידיעון", הוסיפה, והפנתה אליה את החוברת
המצומקת. "זה נראה עוד יותר גרוע ממה שזה נשמע" הרהרה. אבל
בגלל   שממש לא רצתה ללמוד יותר מארבעה ימים בשבוע נאלצה
להתפשר. "טוב, תרשמי אותי לזה", אמרה.
עד תחילת שנת הלימודים הספיקה לברר עם מספר מקורות "יודעי דבר"
בקשר לקורס והתחוורה לה התמונה העגומה במלואה.
במועד ה"מיוחל" היא נכנסה לחדר ההרצאות עם חשק של בהמה בבית
מטבחיים, ונשענה על הקיר. כעבור דקה הוא הגיע, חתיך תכול
עיניים ומסוקס ידיים. "אולי בכל זאת לא אבדה תקוותנו" חשבה.
הוא ניגש אליה. "הי. כאן מתקיים הקורס הפילוסופיה של הזהות?".
"כן", לאטה את המילה. "שמעת משהו על הקורס הזה?", שאל. "הקורס
משעמם, המרצה לא ברור וחושב שהוא מצחיק והציונים נמוכים",
נדהמה לנוכח פרץ הרגשות ששטף אותה. "אז מה את עושה כאן?", תמה.
"אני, אני הייתי צריכה למלא חלון במערכת", השיבה, והוסיפה
בנשימה אחת  "ומה אתה עושה כאן?".
את התשובה יכלה לשמוע כעבור מספר שניות בקול רם וצלול: "שלום
וברוכים הבאים לשיעור הפילוסופיה של הזהות. אני דר' ..."