ליעלי.




אולי זה נשמע קיטשי נורא וקלישאתי, אבל בפעם הראשונה שהוא ראה
את העיניים הירוקות שלה הוא ידע שזו אהבה.

הוא הבחין בה בפעם הראשונה יושבת בקניון, ה-קניון, ואוכלת
גלידת עוגת גבינה ותות. היא ישבה בשולחנות של האוכל בקניון,
בקומה השניה, איפה שהפיצה והאוכל התילאנדי. ייתכן והוא ראה
אותה עשרות או מאות פעמים עד אז, אבל מעולם לא הבחין בה כפי
שהבחין בה באותו הרגע שבו היא קירבה את הכפית הקטנה מדי לפיה,
ובאותו זמן הסתכלה לכיוונו. הניצוץ בעיניים שלה נצנץ עד אליו,
במרחק שולחנות רבים ממנה. הוא הבחין בניצוץ, וחשב לעצמו
שעיניים לא מנצנצות לחינם. בעיקר לא עיניים ירוקות שכאלה.

כששאל את המוכרת של ההאגן דאז אם היא מכירה אותה, היא אמרה
שהיא באה לשם בימי ראשון, שלישי וחמישי לאכול גלידה, תמיד בטעם
עוגת גבינה ותות. את שמה היא לא יודעת. הוא התרחק מהדוכן
הלבן-זהוב והחליט שהוא עוד יחזור. לקניון האהוב שלו נוסף קישוט
חדש. אטרקציה חדשה. אי אפשר להתעלם מכך.

ומאז, שלוש פעמים בשבוע, הוא יושב בשולחן הכי רחוק שהוא יכול
ממנה ומביט בה אוכלת גלידה בשקט.
לפעמים היא קוראת ספר, לפעמים היא מעיינת בעיתון, לפעמים
מקשיבה לדיסקמן. הוא ניסה לראות מה היא קוראת או שומעת. לפעמים
הוא זיהה ולפעמים לא, אבל זה ריתק אותו בכל מקרה. הוא ירד
לקומה התחתונה, לסטימצקי, וחיפש את אותם ספרים שהיא קראה,
ובצליל חיפש את הדיסקים. הוא למד ככה להכיר את הטעם המוזיקלי
שלה ואת מה שהיא אוהבת לקרוא, והרגיש שהוא מכיר אותה קצת יותר.
אבל לא מספיק.
הוא למד שהיא מאוד מאוד אוהבת את פרל ג'אם, ושהיא קוראת ספרים
מכל סוג.

שבועות מספר הוא ישב בשולחן מרוחק, כמה למבט, לחיוך, להצצה
בפנים של אותה בחורה מופלאה. מדי פעם היה מביא איתו חברים כדי
שהוא לא ישב לבד, אבל הוא דיבר איתם רק בקושי. כל הזמן עיניו
נחו על אותו יצור קסום ואוהב גלידה שיושב כל כך רחוק מגופו אך
כל כך קרוב לליבו.

יום אחד, יום שלישי, היא לא הגיעה. הוא הגיע בשעה המדוייקת
וביום המדוייק לקניון, התיישב בשולחן הקבוע והביט לעבר השולחן
שלה. היא לא היתה שם. הוא חיכה חצי שעה, שעה, והיא לא באה. הוא
התחיל לשאול את עצמו שאלות. מה קרה לה שהיא נעלמה ככה, האם הוא
לא יראה אותה יותר לעולם, האם הוא פספס את ההזדמנות שלו.
הייתכן.. אולי היא הבחינה בו ונבהלה?

ביום חמישי היא כבר היתה שם. אפה אדום ולחייה סמוקות. כנראה
שחלתה, ולכן לא באה לאכול גלידה ביום שלישי. היא חזרה מדוכן
ההאגן דאז עם כוס קפה, והתיישבה לקרוא ספר עם עטיפה ירוקה. הוא
אימץ את עינייו. "עלובי החיים", קרא על הכריכה. היא קוראת כל
כך הרבה ספרים, הוא חשב לעצמו. היא בטח משאילה הרבה מחברות
שלה. הו, אילו חברות נפלאות בטח יש לה. והרי יצור מקסים שכמוה
לא צריך להסתפק בפחות ממושלם.

כשסיימה את הקפה, היא קמה מהשולחן והתחילה ללכת לכיוונו. או
בעצם, לכיוון היציאה מהקניון. הוא החליט לעשות מעשה, קם והתחיל
ללכת לכיוונה. כשהם התקרבו אחד לשני הוא הסיט את מבטו ימינה,
וכאילו בלי משים נתקע בה קלות. היא הביטה בעיניו והוא הביט
חזרה, מלמל סליחה מגומגמת, והסתלק.
הוא הרגיש שעשה את הטעות הכי גדולה שיכל. איזה דחף מטופש גרם
לו לעשות את זה? הרי מעכשיו היא תזהה אותו והוא לא יוכל לשבת
ולהביט בה כמו שכל כך אהב לעשות. הוא גמל בליבו לא לשוב לקניון
לעולם.

אך קניון הוא קניון, וכשהוא קרוב כל כך לבית אי אפשר להתחמק.
לאחר שבועות רבים של התחמקות מהצעות של חבריו ללכת לסרט,
לבורגר קינג או סתם להסתובב, הוא נשבר ביום ראשון אחד. כשהשומר
בקניון בדק את התיק שלו, הוא רעד כמו שלא רעד מעולם. מחשבות
התרוצצו בראשו על אותה בחורה מסתורית, האם היא עדיין מגיעה כל
שבוע לקניון, האם כבר נמאס לה מגלידת עוגת גבינה ותות והיא
עברה אולי לוניל מקדמיה, האם היא כבר סיימה את 'עלובי החיים'.

כשירד מהמדרגות הנעות הוא נתקל בה. הגורל האכזר (האמנם?) תכנן
הכל מראש. הוא תיכנן את העיכוב שלו לפני היציאה, את אורכה של
הבדיקה הביטחונית של חבריו, את הדחף המוזר של אותה בחורה לחפש
חולצה יפה בקסטרו ואת הדרך שבה הלכה בשביל להגיע לשם. הכל היה
מהונדס בחכמה עד אותו הרגע שבו הם נפגשו.
בום.
היא הביטה בו ותפסה בידו כשהוא פנה להימלט. "יעלי", היא אמרה
והושיטה את ידה. "היי", הוא הושיט את ידו חזרה והסמיק. היא
חייכה והמשיכה בדרכה.

"י ע ל י". הוא לחש לעצמו. איזה שם יפה. הוא שקע בהרהורים עד
שחבר שלו היה צריך לטלטל אותו בשביל שיתעשת. הם המשיכו לכיוון
הקולנוע. השם עדיין הדהד בראשו, והוא מישש את לחייו בשביל
להרגיש אם הן עדיין סמוקות.
הוא חשב לעצמו שהוא לא יכול לתת לזה לקרות פעם שלישית. בשום
פנים ואופן לא. בפעם השלישית הוא יאלץ לקחת את חפירה, לחפור
לעצמו בור ברצפת הבטון של הקניון ולהעלם לתמיד.

חודשים ארוכים עברו מאז. הוא המשיך להתחמק מהקניון, לבקש
המההורים שלו שיפתחו לו תמונות בבו-ברגע ולחפש מקומות אחרים
לקנות בהם קולה, עד שחבריו הודיעו לו שההאגן דאז נסגר סופית.
הוא היה מגיע לקניון ומביט בעצב על דוכן השייק-פרי שהוקם במקום
שבו אהובתו היתה אוכלת, שלוש פעמים בשבוע, עוגת גבינה ותות.
עיניים ירוקות, פרל ג'אם, י ע ל י.
איך אפשר להתגעגע כל כך למישהו שאתה בכלל לא מכיר?
אבל הוא נאלץ להשלים עם העובדה שהיא מצאה מקום אחר לקרוא
ונעלמה מהקניון שלו לתמיד. איך הוא יכול לקנות אופטלגין
בניו-פארם בידיעה שזהו, אין יעלי? איך יוכל להתענג שוב על
קניית חולצה חדשה כשהיא לא בסביבה?
הוא נתקף ביאוש. חבריו ניסו לדובב אותו, להשכיח ממנו את הכאב
הלא מוסבר שהוא חווה. הם ניסו לסדר לו בחורות, להוציא אותו
הרבה מהבית, אך ללא הועיל. הוא לא הצליח להוציא את יעלי מהראש
שלו.

לבסוף הוא פנה לאומנות, והתחיל לנגן על גיטרה קלאסית שהוא קיבל
מאחיו הגדול. הוא היה יושב שעות בחדרו, שומע שירים ומנסה לנגן
אותם. הוא חלם על היום בו יוכל לנגל את Black ליעלי שלו.
כשהרגיש שהגיע הזמן להתקדם הלאה, הוא נסע לכלי זמר בדיזינגוף
סנטר בשביל לחפש לעצמו גיטרה חשמלית. הוא ירד מהאוטובוס, חיפש
את הכניסה לסנטר ונכנס. אחרי כמה דקות של הליכה, הוא עצר
בתדהמה. עיניו נחו על דוכן של האגן דאז, גדול ונוצץ עם שולחנות
מיוחדים משלו. למוכרות היו אותן חולצות שחורות וכובעי מצחיה
לבנים. בעוד הוא עומד ובוהה בדוכן, הוא הרגיש גוף מתנגש בחוזקה
בצידו הימני. הוא הסתכל מי התנגש בו, ועיניים ירוקות הסתכלו בו
חזרה.
"פעם שלישית גלידה" היא אמרה, והצביעה לעבר דוכן ההאגן דאז.
"עוגת גבינה ותות?" הוא שאל.
"כן! איך ידעת?"
"ניחוש טוב, אני מניח", אמר, לקח את ידה, והוביל אותה לעבר
הדוכן.