כל העולם ארון, ואנחנו הבגדים שבו.
יש חולצות שהולכות עם מכנסיים מסוימים, ויש את החולצות החשופות
האלו, שהולכות עם הכל, בלי לחשוב פעמיים.
הארון מתחלק לחצי. טוב, לא בדיוק חצי, אבל לשני חלקים. חלק של
בגדי גברים, והחלק הקטן יותר לבגדי נשים. הבגדים מופרדים לפי
מדפים.
מדף לחולצות שחורות נפרד ממדף לחולצות לבנות.
חצאיות ארוגות וצנועות במדף אחד, וחצאיות מיני במדף אחר.
תחתונים שנתפרו ע"י תופרים נוצריים נמצאים במקום אחר מאשר
תחתונים שנתפרו ע"י תופרים מוסלמים, או יהודים.
השמלות מסודרות לפי צבעים.יותר נכון לפי רקע. צד אחד שמלות עם
רקע אדום, צד אחר שמלות עם רקע כחול. צד אחד שמלות עם רקע
ספרדי, צד אחד שמלות עם רקע אשכנזי.
הגרביים מסודרים לפי המחיר שהם עלו. גרביים יקרים, מבד טוב,
ברמה, נמצאים במגירה נפרדת מהגרביים הזולים, שיש בהם כבר כמה
חורים.
החגורות ממוינות ע"פ יופי ומידה. חגורות יפות במידה קטנה לא
נמצאות ביחד עם חגורות מכוערות, מעור סינתטי, שצריכות הארכה.
החזיות גם לפי מידות, אבל מידות אחרות. מידות גדולות לצד אחד,
ומידות קטנות או/בעיקר מרופדות לצד שני.
מעילים למשל, אין בארון. יום אחד, שמלה אחת התעצבנה על מעיל
רוסי ירוק והחליטה לזרוק את כל המעילים מהארון. פשוט, שלא יהיו
יותר מעילים. השמלות כבשו את מדף המעילים. הן התחלקו במדף עם
החצאיות, כי יש ביניהן ברית.
סיפורן של הנעליים הוא סיפור נוראי. זה התחיל ממשחק קלפים
פשוט, שנעל שיחקה עם חגורה. הם שיחקו מלחמה. הנעל בעטה בחגורה,
וכנקמה החגורות זרקו פצצת אטום על מדף הנעליים. זה היה ב-1945
אם אני לא טועה. התוצאות היו נוראיות. בקושי נשארו נעליים. אבל
יותר גרוע, מהנעל הבסיסית, נוצרו סנדלים, מגפיים, נעלי עקב,
כפכפים, כל מיני וריאציות מוזרות של נעליים. פשוט נוראי.
הממונה על הארון, אמממ... יש לו שם, אבל אף אחד לא יודע אותו,
אז כולם קוראים לו אדוניי, אלוהים, או רפי. הוא החליט שנעשה אי
צדק בארון בקשר למעילים אך מכיוון שהם נזרקו הוא החליט לפצות
את העניבות שהיו מפוזרות בכל מיני מדפים. הוא לקח נציג מכל בגד
ועשה ביניהם הצבעה אם לתת לעניבות מדף עצמאי או לא. חלק הצביעו
בעד, חלק הצביעו נגד. המכנסיים למשל, ממש התנגדו. היה צריך
לחלק אותך בין התחתונים לחצאיות כדי שלעניבות יהיה מקום. בסופו
של דבר התקבלה החלטה שהעניבות יקבלו מדף עצמאי. יום לאחר מכן,
שכניהם למחיה תקפו אותם. הם באו מכל הכיוונים- מצפון, דרום
וממזרח. מכנסיים תחתונים וחצאיות, קראו על העניבות תגר. סטריפ
מלחמה. המפסיד- מאבד בגד כמובן. עד היום הם משחקים. כבר 50
ומשהו שנה. רק שהם לא משחקים בדיוק לפי החוקים. הם זורקים את
הקלפים אחד על השני. ממש זורקים. וקלפים כאלו.. זה כואב. זה
כמו לזרוק אבנים. אני באמת מקווה שהם יכריזו על הפסקת אש
בקרוב. בינתיים בגדים נקרעים. יש המון תופרים שמטפלים בהם.
בשני הצדדים. אבל צריך לפעול מהר כי הם מאבדים בד. אז נכון,
החזיות עוזרות, הן תורמות חוטים. אבל האספקה נגמרת. יש בגדים
פשוט.. קרועים מדי. אי אפשר לתפור אותם בחזרה.
רפי, או אלוהים.. איך שתרצו, הוא פשוט מרושע. בגדים ישנים עם
חורים, הוא פשוט זורק. "כדי שלא ידביקו בגדים אחרים". אבל פעם
הוא השאיר את דלת הארון קצת פתוחה, ואני ראיתי. הוא גזר חולצה
ישנה! פשוט גזר! בלי בושה!! עשה ממנה וילון. אני אהבתי את תום.
הוא היה חבר אמיתי. כשהייתי חולה, הוא היה מכסה אותי כדי שרפי
לא יראה שיש בי חור. ואז הוא תרם לי כיס. הוא אמר שהוא לא צריך
שניים.
רפי נהנה לשחק בנו. הוא מעין פסיכופט שכזה. הוא גוזר בגדים
ומעצב אותנו מחדש! איזה מין מטורף עושה כאלו דברים?! הרוצח.
אני לא מבין אותו. פעם הוא פינק אותי. הוא היה עושה לי אמבטיות
וזה. נראה לי אבל, שזה היה בגלל שהפכתי גרב, חולצה, ושני
תחתונים לבנים לאדומים. למה הוא התעצבן ? אדום זה צבע יפה. אני
גאה להיות אדום.
אבל עכשיו, הוא הרחיק אותי מאהבת חיי, חצאית מיני מבד כה רך
ומשגע, רק כי אדום לא הולך טוב עם צהוב.
אני כ"כ מתגעגע אליה. הוא הרחיק אותי ממנה, ואז הפריד בינינו.
זה היה יום סגרירי. נשפך עליי יין. זה השאיר כתם. זה לא ירד
במקלחת. אז רפי בא, וגזר אותי בדם קר. מניאק. ועכשיו, עכשיו
חלק ממני פה, חלק ממני שם. שרוול אחד שלי בכלל מחובר לחולצה
אחרת.
אני החוטים שלי הם חוטים חזקים. ותמיד אשאר בארון ההוא. בתפרים
בכל מקרה. אולי אני ארדוף את הארון בתור חולצה שקופה או משהו.
אלו שבגדים אחרים עוברים דרכם..
או אני אקח מזוודה, אארוז את החוטים שלי, ואלך לחפש לי, ארון
אחר... עם רפי אחר.
אולי אני אפילו אלך לחנות בגדים.
שמעתי שזה עולם אחר לגמרי...