יום אחד היה אדם שקראו לו יהודה. יהודה היה מעין הישראלי
המצוי. בן 30, נשוי עם ילד קטן, אוהב כדורגל וכמובן,
האופטימיסט הידוע. לא משנה מה היה קורה, היית מספר לו את הצרה
הכי גדולה שלך והוא היה עונה "יהיה בסדר..." יום אחד הילד שלו
בא הביתה כולו מכות.. לא ראו את פניו מרוב הסימנים הכחולים
והדם שנזל לו מכל פינה בפניו הקטנים. יהודה ראה את ילדו בוכה
ומשותת דם. הוא הסתכל עליו בעצבות וענה לו "יהיה בסדר." יום
אחד אישתו, שרית פוטרה מעבודתה שכ"כ אהבה על סמך שטות חסרת
תכלית... היא כ"כ בכתה, ויהודה הסתכל עליה במבט מגלה רחמים
וענה "יהיה בסדר." יהודה היה מהאנשים שממש אם היית רואה אותם
היית אומר "זה אהבל." בספורט שכ"כ אהב את מכבי חיפה שלו... הלך
לכל משחק באובססיביות כזו... שהם ניצחו הוא היה האדם הכי מאושר
על פני האדמה וצעק בכל הבית כמו מטורף "נצחנו!!!", אבל כשהם
הפסידו הוא היה בדכאון כ"כ עמוק וקלל בצורה רצחנית את כל
השחקנים ואמר:"מכבי חיפה הפסידה..", אבל הוא היה מסכם גם את
נושא זה כ"יהיה בסדר". הוא היה גם ידוע "כהורס בתים", הוא היה
בא בשביל להתקשר לאנשים אחרים, להתנחל וכמובן לאכול... הוא לא
היה דופק חשבון בגרוש...כשהעירו לו על זה הוא היה אומר "לא
נורא, יהיה בסדר."
יום אחד יהודה עלה לאוטובוס כדי לראות את אחד המשחקים של
הקבוצה שלו מכבי חיפה...כולו מאופר בפנים חצי ירוק חצי לבן, עם
צעיפים וחולצות וכובעים... מאושר ומחכה בצפייה למשחק. הוא עלה
לאוטובוס, כמו כל פעם... שילם, התישב ונסע... ונסע... ונסע...
עד שהיה פיצוץ אדיר שכמוהו לא נשמע, יהודה... הבחור הצעיר בן
ה-30 מת בפיגוע נוראי. הצעיף נהפך לפירורים שחורים שהיו חלק
מהנוף ההרסני, הצעיפים עפו כמה מטרים והם נשרפו ברוח...
ויהודה...כולו מלא בדם, את הפנים היפות והצעירות שלו אי אפשר
היה לזהות, פשוט גופה שחציה שחור וחציה השני מלא בדם. אפילו
אמא שלו לא יכלה לזהותו. אישתו פתחה את הטלוויזיה וראתה שקו 57
בדרך למשחק התפוצץ ע"י ערבי. היא לקחה את ילדה הקטן עמה... היא
ראתה את פניו ובקושי זיהתה אותו. היא נשברה ונפלה על הקרקע
שכולה חיוורת ובוכה.. הילד שלה עמד והיה גבוה ממנה. הוא לטף
אותה בשערה ואמר לה "אמא,אל תדאגי .. יהיה בסדר..."