אולי יכולתי פשוט לוותר ולעזוב, אבל משהו משך אותי לכאן.
משהו משך אותי אליך.
זה לא בגלל שהייתי חייבת לבוא. רציתי. באמת רציתי לראות אותך.
כל הדרך חשבתי על זוג עינייך העמוקות והחודרות.
עיניים שכל כך הבינו אותי. עיניים שהתרגשו מגופי כל פעם מחדש.
עיניים משגעות. עיניים מכשפות. שלך.
אף פעם לא לקחתי ברצינות את המושג אהבה. פחדתי ליפול,
אבל אתה יודע מה. איתך לא אכפת לי להסתכן.
אני מוכנה לקפוץ איתך ביחד אל תוך המים העמוקים.
איפה שכל הסודות והכאב מוחבאים. אני אהיה שם אתך לנצח את
כל הפחדים.
אתה תוכל אם תרצה ללטף שוב את שערי. לנגב את דמעותיי.
כמה שאתה רגיש כשאתה מחבק אותי. זה כל כך נעים.
קולך הרך והמתוק מציף עכשיו את ראשי. זה לא עוזב אותי.
דמותך לא יוצאת לי מהראש.
אני יודעת שאתה שם. אתה בטח לבד כפי שהבטחת לי,
אבל אני לא רוצה שתהיה לבד...או שכן?
הנה הם מונחים מולי כל הדברים הקטנים שמזכירים לי אותך.
לא שכחתי.
והכל נמצא אצלי בתוך עטיפת מתנה עם סרט בצד לקישוט.
כל הזכרונות המתוקים. כל החלומות האבודים. אתה.
אני יודעת שגם אתה חושב עליי. הירח סימן לי סימנים,
אבל אתה לא תדבר על זה. אתה תחביא את הרגשות עמוק
בפנים. איפה שיהיה קשה למצוא. כמו תמיד. לא השתנת.

הנה אני פה ליד פתח דלתך...להכנס או לא?
דרך ארוכה עברתי יהיה טיפשי להרים ידיים עכשיו.
לא יודעת מה נכנס בי, אבל צלצלתי בפעמון.
עוד מעט תפתח את הדלת. אתה בטח תופתע לגלות שזאת אני.
עכשיו שאני פה אני חושבת. אני כל כך רוצה אותך בחזרה
ואני מוכנה לומר לך שוב את מה שאמרתי לך בפעם הראשונה.
אני אוהבת אותך.
חבק אותי...
הפעם אל תעזוב.