הוא התבונן בה, מבט מעונה.
חיוכה השכיח קצת את הכאב שחש, הוא ליטף אותה בהערצה מהולה בפחד
עז, הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו כשם שהיא לא יודעת את רצונה
שלה.
משיכתם גברה על הבלבול, היא נשקה לשפתיו ההססניות, והסתכלה
לתוך עיניו , המבט בו הסתכל אליה היה מלא רגש, אך גם חוסר
בטחון, היא שקעה בחום גופו, והוא בשלה.
ימים עוברים, והם מענגים אחת את השני, מחליפים מבטים מלאי
חיבה, עד שיום אחד, דאגתו מתממשת, היא נושקת לו כמה פעמים
ומודיעה לו כי אינם יכולים להיות אוהבים, הוא מתבונן בה ואיננו
מסוגל לחייך, מסנן מילים לא מובנות, וממלמל, מדליק סיגריה,
מנסה לעכל, אך הוא תמיד ידע שכך יקרה.
היא מתאוננת שהוא לא מתאים לה, מחפשת בחור חדש אך לאותו אחד
עדיין מרגישה, הוא עדיין זוכר, ואפילו מתגעגע אך זורם עם
החיים.
ושוב הנה הם נפגשים, ושוב הרגשות מתממשים, שוב, גופיהם
מבולבלים ונותנים ללב לשבור כמה כללים.
היא שוב עוזבת והוא מעכל, מתוסכל מבולבל, וגם כך היא.
היא מחפשת לברוח לזרועות אחרות, לו אין כוח, לבד מעדיף להיות,
עד שהיא מוצאת לה בחור לא יוצלח, והוא מביט מהצד, מביט על
הבחור החדש, צוחק לעצמו, במה הוא הוחלף.
הוא בכל זאת פגוע, ולוקח את רגשותיו חזרה, והיא בגלל זה יוצאת
כעוסה, הוא אומר לה שהוא לא מתנגד ליחסים עם הבחור החדש, והיא
עוקצת אותו ומנסה להוציא ממנו רגשות,למרות שהוא שקרן גרוע הוא
משתדל את רגשותיו לא לגלות, יוצא לבסוף שהם לא מדברים , כשהם
נפגשים היא מגניבה אליו מבטים, הוא מביט בה ובבחור מחובקים.
שניהם לא מחליפים מילים, עדיין נמשכים, והיא עם הבחור שלה,
מנסה לכפות על עצמה אהבה.


למה כל הבלבול? אם טוב ביחד, ויש רגשות, לא צריך להיות עסוקים
בדברים השוליים והקטנים, צריך פשוט לזרום עם החיים.,אחרת החיים
נראים כמו טלנובלה זולה...