רצף מונולוגים


[יום אביבי ונחמד בגן ציבורי. על ספסל ליד עץ בימין הבמה
יושבת עליזה בורגנשמניאק, ומלקקת סוכריה על מקל. במרחק מה ממנה
יושבת מיכאלה קונשטטר-פלוץ, ומכרסמת באפלות שהיא נוטלת
באלגנטיות מאריאלה קומבינשטיין. השמש זורחת, הציפורים מצייצות,
ומאחוריהן מטפל גנן ענק בעל חזות רוסית במכסחת דשא ישנה. כל
הנשים הנן מבוגרות, מאופרות בכבדות, עבות בשר, כבדות משקל,
ושיערן המנופח צבוע בצבע טבעי אך גרוטסקי שאינו הולם אותן]

מיכאלה: [לעצמה] כמה נעים לשבת בגן ציבורי ביום אביבי
ונחמד, ולכרסם בהנאה באפלות מידי חברתי הטובה אריאלה
קומבינשטיין. כיף לכרסם באפלות גם ביום גשום וסוער במקום
שאיננו גן ציבורי, אבל אם יש בנמצא יום אביבי ונחמד, וגן
ציבורי לא רחוק, הרי שהבאפלה נעשית חביבה על לשוני אפילו יותר.
גם שיקולים פינאנסיים מתערבים להם בסיבות ההופכות יום זה
לעולץ, כיוון שאת הבאפלות אני מקבלת בחינם, וכך לא חסר לי כסף
לקניית סוכריות על מקל. אמנם לא מתחשק לי לאכול סוכריות על
מקל, ואני בכלל לא אוהבת סוכריות על מקל, אבל נעים לדעת שיש
בידי את הפוטנציאל לקנות אותן, מבלי שהעניין יפגע ביכולת שלי
לכרסם באפלות. אני נהנית עוד יותר מהעובדה שחברתי אריאלה מכבדת
אותי בבאפלות שלה, למרות שכרגע יש לה בעיה לקנות סוכריות על
מקל, כיוון שהיא השקיעה בבאפלות. עם זאת, כך אנחנו מתקרבות זו
לזו, והחברות ביננו מתהדקת, ולכן גם אני מרוויחה, וגם היא
מרוויחה. [נוטלת עוד באפלה מהשקית, ומחייכת בנימוס. שולחת מבט
ביישני אל אריאלה (שמחייכת גם היא כל העת) ובוהה בדשא תוך
כרסום חרישי]

אריאלה: [לעצמה] כמה נעים לשבת בגן ציבורי ביום אביבי
ונחמד, כשבידי חבילה גדולה הגדושה בבאפלות עם שוקולד בלגי
משובח. חבל רק שאת ההנאה מקלקלת חברתי הטובה מיכאלה
קונשטטר-פלוץ, שמכחידה אט אט את האוצר הקולינרי שלי. אני בכלל
לא אוהבת באפלות, ולא משנה אם הן בלגיות או סקנדינביות, אבל
חברתי מיכאלה יכולה, ולו לשם הנימוס, לחשוד שאני אוהבת אותן,
ולא לבלוס אותן בזו אחר זו, בייחוד כאשר נהיר הן לה והן לי,
שלא מנומס לחטוף מזונו של אחר, אלא אם הזמין אותך לכך. יכול
להיות שמיכאלה נוטלת לעצמה את החופש מתוך תחושה שהקרבה ביננו
מאפשרת חלוקת שלי-שלך-שלך-שלי טרוויאלית, ואז הרי שזהו
קומפלימנט, אבל בליבי חשש מבוסס שלא כך הוא. את ההנאה מהיום
ומחברתה של מיכאלה מקלקל החשש המבוסס שלי שיחסינו מבוססים על
ניצול. אם לא הייתה לי חבילת באפלות, האם עדיין הייתה מיכאלה
נצמדת אלי כל הבוקר, כאילו אנחנו חברות טובות שלא ניתן להפריד?
אינני בטוחה. ייתכן שהייתה מתיישבת לצד עליזה בורגנשמניאק,
ומשוחחת עימה על מזג האוויר. כאשר הייתה עליזה מביטה בשמיים
כדי לאסוף טיעונים שיבססו את טענותיה בנושא הפיקטיבי, הייתה
חברתי הנהדרת מיכאלה לוקקת את הסוכריה שהיא אוחזת, ובכך הייתה
מאששת את חשדי. הו, מה חבל שיש בידי חבילת באפלות משוקולד בלגי
משובח, המונעת ממני לברר לעומק את טיב יחסי עם חברתי הקרובה.
[נאנחת]

עליזה: [לעצמה] כמה נעים לשבת בגן ציבורי ביום אביבי
ונחמד, וללקק סוכריה גדולה ומתוקה על מקל. חבל רק שאת האושר
העילאי של הצירוף, מקלקלות שתי שכנותי אריאלה קומבינשטיין
ומיכאלה קונשטטר-פלוץ. הן יושבות להן שם, על הדשא, ומתחלקות,
כאות לחברות טובה, בבאפלות טעימות. ורק אני יושבת כאן, לבדי,
גלמודה, עם סוכריה על מקל. אני שונאת באפלות, ואני לא סובלת לא
את גברת קומבינשטיין, ולא את מרת קונשטטר-פלוץ. אני שמחה מאוד
לשבת לי כאן, לבדי, על הספסל, וללקק סוכריה על מקל. מה שמרגיז
אותי הוא לא היעדר הבאפלה, ולא הבדידות, אלא נוכחותן של שתי
שרמוטות אלו, שמקלקלות לי את הנוף וחוסמות לי את הבריזה. ומה
שמציק לי עוד יותר, הוא העובדה שהן מתלחששות ומציגות את החברות
האמיצה בינהן לראווה, רק כדי להתריס בפני, ולהדגיש כמה אני
בודדה ואומללה כביכול, למרות שאני מאושרת ומרוצה, ולא צריכה לא
אותן, ולא אף אחד בחיי! [מתחילה להתרגש ולהרים את קולה,
כתגובה מוגזמת למשהו לא ברור] מי הן בכלל שישבו להן שמה? מה
איכפת להן ממני?! באפלה זה יותר טוב מסוכריה על מקל?! ביחד זה
יותר טוב מלבד?! מה הן עושות יחד בכלל!? הן יחד רק כדי להעליב
אותי! כדי לשגע אותי! [יורקת וקוצפת, מפרכסת במקומה מרוב
זעם] אני הגורם המאחד את שתי הבהמות הזקנות! אני האוייב
המשותף שלהן! אלמלא אני, הן היו עכשיו בבית, קוראות מגזיני
אופנה ישנים ומקשיבות לפראנק סינטרה, מחכות שבעלן הרופס יחזור
מהבנק, ורק מפנטזות על באפלות בפארק!!! [נרגעת בפתאומיות,
נשענת אחורה נינוחה, ומחייכת את החיוך הביישני עימו התחילה את
המונולוג] אבל זה לא מצליח להן, ואני נשארת רגועה ומאושרת,
כאילו רק אני והסוכריה שלי לבד על הספסל.

גנן: [לעצמו, במבטא רוסי כבד] קיבינימאט כל מכונות קציצת
דשא בקוסמוס. איזה חרא להיות בגן ציבורי ביום אביבי ונחמד,
ולנסות לתקן מקצצת דשא מקולקלת. אני לדעת לתקן מקצצות דשא,
ואין לי בעיה לתקן מקצצות דשא, אבל את הכיף בעבודה מקלקלות לי
שלושת האישות השמנות האלה. הם יושבות שם, אוכלות באפלים
וסוכריות, וצוחקות עלי בלב שלהם! "חא חא חא, הגנן הרוסי הטיפש
לא מצליח לתקן מקצצה!". לא איכפת להם שאני זה שלהיות מקצץ
בשבילם דשא, ולצבוע ספסלים בשביל ישבן גדול! הם לחשוב אני
טיפש! הם לחשוב אני רוסי, לא לדעת שום דבר! הם לחשוב אני כל כך
טמפיט, שלא יכול לקבל שום עבודה חוץ מגנן! אז מה, גנן פחות טוב
מדוקטור?! רוסי פחות טוב מרזידנט?! מה הם לחשוב בכלל!? אם אני
רוצה אני להיות סאיינטיסט! אני להיות אדבוקאט! אני להיות
מיניסטר! אבל כיף לי לתקן מקצצות דשא, זה היה חלום ילדות שלי!
אבא אמר דוקטור - אני אמרתי מקצצות! למה הם לזלזל!? אני לא
משנה לי - שילקקו סוכריות, שיבלעו באפלים, שישוויצו בכסף שבעל
שלהם מביא מבנק! אם אני לרצות, אני לקחת מאה באפלים! אני לקנות
מליון סוכריות! ולמה הם לא לכבד אותי, אני לא מבין? יש ריח של
שום מפה שלי? יש לי קרניים? אם אני בלי תיספורת נפוח, אני לא
חשוב?? [בועט במכסחת הדשא, וניגש לעליזה בורגנשמניאק. צורח]
ספאסיבה!! [חוטף ממנה את הסוכריה. היא נמלטת בפחד. לעצמו]
הנה ברחה אחת. וכאן אני חושב לי עם עצמי מחשבה: היא לברוח בגלל
שבאמת יש לי ריח שום מפה, או בגלל שכבר אין לה סוכריה והיא
צריך לקנות חדשה? אי אפשר להיות בטוח, אז אני שוב לנסות.
[ניגש לאריאלה קומבינשטיין, שם את ידיו על מותניו וצועק
בתוכחה] המון ספאסיבה גם לכם! אתם מאוד נחמדות לתת לי קצת!

[אריאלה קומבינשטיין נבהלת, ומתחילה להשתנק בהתקף אסטמה
רציני. ידה האחת לוחצת על צווארה בנסיון לנשום, והשניה סוגרת
בלחיצה צפודה על שקית הבאפלות מהשוקולד הבלגי המשובח, כאשר ידה
של מיכאלה קונשטטר-פלוץ עדיין בתוכה. מיכאלה קונשטטר-פלוץ
מעווה את פניה בכאב, אבל לא יכולה לומר דבר, משום שפיה מלא
בבאפלות עד אפס מקום. היא מנסה למשוך את תשומת ליבה של אריאלה
קומבינשטיין ע"י הצבעה על השקית בידה החופשית, אך אריאלה
קומבינשטיין מרוכזת מדי בנסיונות נואשים לנשום ובוהה בקהל
בעיניים מזוגגות]

גנן: [לעצמו, בזמן שאריאלה קומבינשטיין מנסה לנשום ומיכאלה
קונשטטר-פלוץ מנסה להשתחרר מהשקית] וכאן אני חושב לי עם עצמי
עוד מחשבה: האם שתי האישות אלה להיבהל ממני, או שאולי הם לרקוד
ריקוד חדש? או אולי בצירוף אינצידנטים יוצא מגדר נורמאלי בדיוק
עכשיו רופא אמר לה להיות מתחנקת כמו פסיכופאטית? [מביט בהן
שוב. פאוזה. בהשלמה] כן, ככה זה בעולם. אף פעם אי אפשר להיות
בטוח עד פראצנט אחרון.

[אריאלה קומבינשטיין שולפת משאף ונטולין אפור מתוך חזייתה
הענקית, ומנסה לשאוף ממנו. המשאף נשמט מידיה ומתגלגל מחוץ
לבמה. היא זוחלת לכוונו ומושכת את מיכאלה קונשטטר-פלוץ אחריה.
הגנן מתבונן במתרחש מבלי לנקוף אצבע, עד אשר שתי הנשים נעלמות
מעין]

גנן: [מאהיל על עיניו וצופה סביב. פאוזה. שומט את ידיו
בתוגה. לעצמו] עכשיו הם הלכו כולם, ונשארתי לבדי בגן ציבורי
ביום אביבי ונחמד. אבל לא נורא. לפחות אני עם סוכריה על מקל.

[הגנן תוחב את הסוכריה לתוך פיו, ומגלגל את מכסחת הדשא אל
מחוץ לבמה]