הוא הביט בעניה הבוערות, אך היא לא אמרה דבר.
היא קמה על רגליה והלכה, גם בשעותיה האפלות היא לא מימרה בבכי,
היא קשוחה.
היא הלכה לצד , להתבודד כהרגלה, כולם צוחקים ולא אומרים לה
מילה.
היה זה פרט דיי שולי בעיניהם , כמנהג קבוע כל פעם ב...
היא נכנסה לבניין גדול ולבן, שצפה על הפארק בו היו.
היא עלתה לקומה העליונה, ומהתיק שלה נטלה סכין פרפר מוזהב, היא
הביטה בו בלב כבד ודואב, אך גם בציפייה מסוימת , היא נטלה דף
ועט והחלה לרשום.
"צר לי , כל גופי כואב מעצב, אומללות וחוסר אונים אדיר, לדעת
שאני שונאת את כולם, שונאת וגם זקוקה.
אנשים לא אוהבים אנשים שבוכים, זה לא נוח להם לנחם כנגד כל
הסיכויים, הם לא אוהבים להתאמץ.
קשה להגיד שנזקקתי לצביעות, לשאלות בלתי פוסקות "למי אכפת? על
מי אפשר לסמוך?
הרי תמיד ידעתי, שאחרי הכל , אני לבד, וגם עכשיו, אני פה , כי
אני לבד."
היא סיימה, והבעה אדישה נטולה רגש על פניה.
דמעות חונקות את גרונה, אך קולה לא נשמע, היא מרימה את הסכין
בידיים הססניות, אך עדיין היא זוכרת מה עליה לעשות, היא הצמידה
את הלהב לוריד הראשי, עוצמת את עניה, וחותכת את צווארה.
דמה ניתז על הקירות, ברגעיה האחרונים היא מסתכלת לצדדים , היא
לגמרי לבד.
החברים פארק עדיין חיכו לה שתחזור, עד שלא הסכימו לחכות יותר,
חשבו כי ינדבו אותה להסיע אותם לביתם.
הם מתווכחים מבניהם לאן נעלמה, אך רק אחד מבניהם באמת ידע, הם
עלו במעלה המדרגות, בבניין החשוך והדומם, עד שנתקלו בגוף
המדמם, הם הביטו שיפיפייה, שכובה על הארץ נטולת חיים ולצידה
מכתב מוכתם בדם.
הם קראו את המילים הקשות, כנות מוחלטת בשורות קצרות, דמעות
ניגרו מעניים נדהמות, אך לא היה הרבה שיכלו כבר לעשות.
רק שאנשים יבינו שכל אדם צריך חיבוק, שכל אדם זועק לעזרה, וכל
אדם רוצה להרגיש שאכפת...