כצמח היונק מגבעולי הפשר
לופף אצבעותיי בקמט עורפך - -
איה אטווה עוד כור תמים לרשת,
איה אשיר בזמזומים סופך?
בכה בכיתי את הניגונים
אשר שופעים מחרך התמימות - -
הסווי גיחוך בין ניצוצות לנים
על קימורי שפתייך בכבדות.
לטפי מצחי, הסיטי השיער;
משכי ידי מחיק החום, הרוך - -
הרגי אותי בסלע, בעפר;
יזהר דמי ביום שבו נסוך.
הרווי הזעם, דומי החסך
המבתרים נפשך לחתיכות - -
לבי בחלוקה נבוז, נחסך
מנגע הטיפות המאחות.
קרינת הדמדומים העכורה
בוקעת וזועקת מקרבך - -
חבקי דמותי, לוהטת באורה
וחרוזי הביאי אל לבך.
ראי-נא ואמרי, הלא כדאי
לרדת מתללי העקרונות
למען אהבה אחת ודי,
נוצצת בין שורות של אכזבות. |
