השכנים שלה פחדו ממנה.
זה היה דבר שלא הבנתי אותו אלא הרבה לאחר מכן. לא הבנתי למה הם
מפחדים ממנה. יותר מכל, לא הבנתי מה יכול להניע אנשים מבוגרים
לפחד ממישהו שגר במרחק של חווה גדולה מהם. כי זה היה המרחק
המינימלי שהיה בין הבתים באיזור ההוא. איזור של חקלאים
מבודדים, אנשים קשים וסגורים. ושם היא גרה, לבדה.
אף אחד לא ממש ידע מי היא. אמרו שהמשפחה שלה חיה מזה דורות
באותו בית, שהיא היתה נצר אחרון לשושלת. אמרו שהמשפחה שלה מאז
ומעולם היתה חריגה. בין אנשים מבודדים, אותה משפחה נחשבה
למבודדת מהרגיל. במקום שבו הסגירות היא הנורמה, בחנו בחשדנות
את בסגירות היוצאת דופן שלהם. אמרו שהיא מפגרת, אולי חולה
במחלה תורשתית קשה, אולי סתם פגומה בשכלה.
והנה, גרה לה אישה לבדה, נצר אחרון לשושלת.
אנשים אמרו שיש לה איזו מחלה תורשתית שגורמת לה את מה שהאנשים
שם כינו בפחד ורתיעה "התקפים". הייתי עשוי לחשוב שמדובר בעוד
מקרה של אמונות טפלות בנוגע לאפילפסיה, שכל כך נפוצות במקומות
אלה, אלא שלאחת מאותן המשפחות היה בן אפילפטי. אנשים התייחסו
אליו באי נוחות מסויימת, אבל כאחד משלהם. היה ברור שההתייחסות
לאותו בן היתה שונה לחלוטין מאשר אליה.
אילו הזמנים היו שונים, הייתי חושב שהאנשים שם חשבו אותה
למכשפה. ובמבט לאחור - אף אני הייתי חושב אותה לכזאת. היא היתה
אישה בת-בלי-גיל, עם תווי פנים חרושי קמטים, מחודדים וקשים. לא
כל השיניים נמצאו בפיה, ושערה היה ארוך, מדובלל ויבש למראה.
בגדיה היו ישנים וקרועים, מסוג הדמויות שאתה מצפה לראות בתפקיד
ניצבים מתגוללים בביבים בסרט על ימי הביניים. והיא גרה לבדה
בבית הגדול והישן, בית עץ גדול וחום, שאפילו בשעות היום אתה
עשוי לדמיין לך תעלומה גותית מתרחשת בין כתליו.
החלטתי לערוך עמה היכרות.
בתנאים רגילים, לא הייתי מעלה על דעתי לגשת כך סתם לביתו של
אדם, סתם מתוך סקרנות. אין בזה משום הנימוס, ותמיד עדיף לחקור
ולברר את הפרטים שהינך רוצה בהם מרחוק - ותמיד אפשר. תמיד
מצויות בסביבה כמה לשונות זקנות שישמחו לחלוק עמך  את כל
שערוריות העבר. אבל במקרה הזה, הקציר היה כה דל, שהחלטתי לבקר
אותה בעצמי.
וכך, בבוקר מעונן אחד, מצאתי את עצמי פוסע בכבדות בשביל הכמעט
בלתי נראה שהוליך מהחווה ששהיתי בה לבית החווה שלה. לאורך כל
הדרך חשתי תחושת אי-נוחות הולכת וגוברת, כאילו היא עוקבת אחרי
בכל צעד מהדרך, בוחנת את התקדמותי, את פלישתי לביתה המוגן.
ניסיתי לייחס את אי הנוחות שלי לעננים האפורים, המעיקים,
שנערמו בשמיים מעלי, וברוח המציקה, רוח ששואבת את החום מהלחיים
ומייבשת את העיניים, מהסוג הנפוץ בתקופת הסתיו בערבה הפתוחה.
אולם, כל העת אי-הנוחות שלי הלכה וגברה, ולהפתעתי, הרוח הלכה
וגברה עמה. הלכתי מהר יותר ויותר, ולבסוף התחלתי לרוץ, מרים את
שולי צווארוני להגן על עיני ומקמר את גבי כדי להקל על ריצתי
בתוך הרוח. הגעתי בריצה מבוהלת אל דלת ביתה ונכנסתי פנימה, עוד
לפני שהיה סיפק בידי לחשוב על כך.
היא עמדה בפנים, פניה שלווים וחלקים באופן בלתי מובן. מחוץ
לבית הרוח הלכה ונתגברה, וניתן היה לשמוע אותה מקיפה את כל
הבית סביב סביב. מבעד לחלון ניתן היה לראות אניצי אבק שהרוח
מתחה מהאדמה היבשה, גוררת אותם עימה ושוזרת מהם חוטי טורנדו על
סליל שהלך והתהדק סביבנו. הרוח חגה במקום, סביב סביב לבית,
מתהדקת והולכת, עד שמבעד לחלון נראה רק קיר אטום, אפור וחלבי,
שחג ונתערבל סביב לבית, סוגר אותנו בכלא ללא מוצא.
בחוסר אונים, הסבתי עיני באימה מהחלון אליה, לחפש עידוד באדם
היחיד שהיה שם. היא עמדה במקומה, עדיין שלווה, פניה נשואות
למעלה, עיניה פקוחות לרווחה, והרוח סביבה.
עיניה היו אפורות, אפורות כמו העננים שנערמו בשמיים והרוח
שסחפה את האבק על הקרקע, והן נתערפלו, נתערבלו, ונראו באופן
בלתי מתקבל על הדעת כאילו הן מסתכלות עמוק לתוכה ובה בעת רחוק
אל עולמות וזמנים אחרים. כאילו העולמות והזמנים הזרים הללו היו
בתוכה. היא עמדה שם, וכל ישותה נסחפה סביב עיניה. בגדיה נפרעו
ברוח, התנפנפו, ונראו כאילו הם יוצרים מערבולת משל עצמם סביב
גופה. כמצטרפים להתערבלות הפראית שסביבה. שערה גם הוא הצטרף אל
המערבולת, חג ומתנופף סביב פניה. לפתע לא נראתה עוד זקנה,
חולה, שבירה. דמותה לא נשתנתה, גובהה לא גדל, אך כעת היא נראתה
כדמות ענקים מיתולוגית, לא כאל משיב רוחות ויורה ברקים אלא
כעצם מהות הרוח והברק, זעם הטבע והשתוללות היסודות, בהתגלמות
גופה של אשה. והרוח הסתובבה סביבה וממנה ולתוכה, כאילו היא
יצרה את הרוח או שהרוח יצרה אותה או ששתיהן אחת. ולמרות שהיא
עמדה במרכז השקט, בעין הסופה, בדיוק כמוני, כל הישות הזו, של
האשה הרוח חגה והתערבלה וטסה בפראות במעגלים על פני אדמה סחופה
וחבוטה. יכלתי לראות כיצד היא חלק בלתי נפרד מהסופה שהשתוללה
סביבנו, אף אם גופה נראה נייח ויציב בתוך עיגול של שקט.
הבית שסביבנו החל להיעלם. הקירות נמוגו לתוך הרוח החגה, כל
שהיה סביבנו היה קיר מוצק ומסתובב של רוח, שהקיפה את כל העולם
וכללה את כולו, שהיוותה באותו רגע את מהות הכל. הכל היה רוח,
צינור אדיר של רוח, שנמשך למרחק אינסופי כלפי מעלה, ובמרכזו -
שקט צלול מעין כמוהו, אוויר רגוע ומלא אור, שכמו נצטלל מעצם
היות הסופה סביבו. כאילו כל מהות הסופה היתה ניקוי ומיקוד
האוויר הצלול שבמרכז. ועמוד האוויר הצלול הזה, בתוך צינור
הסופה הרוגש, היה כמו עדשה ממקדת, כמו משקפת ענקית אל עולמות
אחרים, אל דברים שאף לא יכולתי להבין. יכולתי לראות לצידי
אותה, עומדת, עיניה נשואות אל על, והיא מתבוננת בחזיונות שבתוך
צינור האוויר, ואינה מתיקה עיניה מהם, כמו רותכה אליהם בישותה,
כמו היו חלק מאברי גופה, ואת הקשר עימם לא יכלה לקטוע. לעולם
לא אוכל לתאר את אשר ראו עיני בעדשת הסופה. אינני חושב שעיני
אדם יכולות להבין את אשר היה שם. יכולתי לחוש עולמות אחרים,
דברים אחרים, אולם ידעתי שלעולם לא אוכל אף להתחיל לפרש לעצמי
את אשר ראיתי.
והיא עמדה, מרותקת למראות שבעין הסופה, ולאט לאט חשתי שהרוח
שוככת. הסופה הסובבת האטה את מהלכה, ויחד עמה נעכר עמוד האוויר
שבמרכזה, והמראות שנראו דרכו נגוזו.
איני יכול להניח את אצבעי על השינוי שחל באישה שעמדה שם, אני
רק יכול לומר שברגע מסוים חשתי איך היא הופכת בהדרגה מכוח טבע
לאשה קטנה, חלשה, שברירית. כאשר נמוגה הסופה כליל, ורק אניצי
רוח סתיו קלילה הוסיפו ללטף את פני מבעד לחלון הפתוח, היא
הורידה סוף סוף את מבטה, שהיה נעוץ בכוח במקום בו היתה עדשת
הסופה, וקרסה לערימה קטנה על הרצפה.
עמדתי כלא מאמין, מתבונן סביבי, במה שמוחי עדיין התעקש לטעון
שהוא ההרס שנגרם על ידי הסופה. אולם בהדרגה גם מוחי המעונה
נאלץ להבין שהבית נותר שלם, שדבר בו לא הוזז ממקומו, כמו
התרחשה הסופה במימד שונה לגמרי. בשלב הזה מוחי התאושש מספיק על
מנת שאתפוס סוף סוף שעלי לגשת ולבדוק מה מצבה של האשה שנחה
חסרת הכרה על הרצפה. כאשר ראיתי את עיניה, חלף בי רטט מבחיל של
חרדה, כי היא נראתה לי מתה. עיניה היו פתוחות אך לא רואות,
חסרות ברק ולא ממוקדות, והיא לא הגיבה על התקרבותי אליה. אולם
לאחר רגע מצמצה וקמה ממקומה נעה מעט בכבדות בתחילה ולאחר רגע
חוזרת לתנועתה הקלה הרגילה. נראה היה כאילו לקח לה זמן לחזור
לחיים במימד הרגיל. כאילו לגופה נדרש זמן לסגל לעצמו מחדש את
החוקים השוררים על כולנו.
"זה.. הסופה?... את עשית אותה?" לא ידעתי מה רציתי לשאול, כל
כך הרבה שאלות לא מנוסחות חגו במוחי וחיפשו מענה.
"זה אני עשיתי אותה... זה היא עשתה אותי?... עשתה אותה... "
מלמוליה של האישה נשמעו לי בתחילה חסרי משמעות, וזכרתי את
הסיפורים שחגו בסביבה על היותה מפגרת, לקויה בהבנתה או פגומה
בצורה אחרת. אבל המשפט נשמע נכון. הוא נשמע כמו נסיון כן
להסביר את מה שזה עתה ראיתי, מה שלא ניתן לראיה בעיניים
אנושיות אלא רק בעין הסופה, לא ניתן להבנה במחשבה אנושית.
היא יצרה את הסופה. אבל הסופה לא יכלה להיווצר ממוחה שלה, מוח
אנושי, אלא אם כן קיימה את עצמה. ובמובן זה הסופה גם יצרה אותה
- יצור חדש. אדם בעל עין סופה. אבל אני, כהרגלי, גולש כאן
להסברים רציונליים על מנת להסביר את שאינו ניתן להסבר. נסיון
שלי לתבנת את העולם לתבנית הבנתי שלי.
כאן לא היה דבר שניתן להבין במוח אדם. היה כאן קיום אחר, עולם
אחר. עולם שקשר קצר איתו נוצר באמצעות עין הסופה, עין הסופה
שעברה דרך עינה של אישה קטנה ותמהונית ששכניה פחדו ממנה, פחדו
ממנה בגלל שעינה היתה עין הסופה.