בפלטפורמות שלי אני פוגעת ברצפה. בנצח הזעיר שעובר עד אז, אני
מביטה במשקה הקר בכוס הדקה, שלא הספקתי לשתות, וזו המחשבה
האחרונה שלי. שמעולם לא הייתי כה צמאה. החדר נוטה סביבי בחדות.
כמו תמונה בטלוויזיה ישנה, שעולה בפסים רחבים, מסרבת להתקבע.
"את בטוחה שאת בסדר?", שואלת אותי איזו ילדה. אני אומרת שכן.
משהו לוחש לי בבטן, אומר לי שלא. בטני פועמת והדם לא יפסיק
לזרום עד הבוקר.

לא שברתי כלום, את זה אני יודעת. לפחות לא משהו שמשמיע צליל
כשהוא נשבר. וכל הנסיעה הביתה חשבתי על החלום ההוא. איך בטני
מתבהרת ללובן מושלם, צל גוף קטן מופיע ויד כהה מניחה את דמות
כפה מהעבר השני, כמו על חלון עשוי עור. אני סופרת את האצבעות.
אחת שתיים שלוש.

בבוקר אני מתקשרת לאישה שהתחילה הכול והיא שואלת אם אני בטוחה
שאני בסדר. אני אומרת שלא.

הטלוויזיה הקבועה בפינת החדר אינה עובדת, אך אין זה משנה לשתי
הנשים המבוגרות שיושבות ונועצות בה עיניים עייפות. אחת מהן
כמעט קרחת. אני מסיטה תחושת אשם וקצוות שיער מעל אוזני ומסבה
את מבטי. במסדרון ממול עומדת ילדה, מחזיקה מכשיר ווקי טוקי
צהוב, מרעיש. איפהשהו בבית החולים הזה, עומד ילד אחר, או ילדה.
הרעש אומר להם יותר ממה שאני יכולה.

בפעם הראשונה היא לא כעסה. אמרה שהם מרדימים אותן ומניחים אותן
על שולחנות קרים. ואז מרימים את רגליהן באוויר. הן קמות אחר-כך
בתחושה שמשהו חסר. זה באמת לא כל-כך נורא. ואת הרי ילדה גדולה.
שתינו ידענו ששיקרה.

תשכבי. עכשיו תרימי את הרגליים. כן, ככה. את תרגישי תחושה
מוזרה, אל תיבהלי. אני מצטער אם זה קר לך. עכשיו תנשמי. לא, זה
לא כואב לך. באמת. זה לא אמור לכאוב.

לפני חמישה שבועות חזר החלום ואני ידעתי. שהיא חזרה. וכל בוקר
התעוררתי דקה מוקדם מדי, לפני שהספיקה לגלות לי את שמה. לפני
שידעתי אם יש לי בחירה. כי אז הייתה לי בחירה.

ובחרתי לוותר על הילדה המתוקה שכמעט הייתה. כי גם אני הייתי
ילדה, אולי גדולה. והחלום לא הסתיים. פחות מדי אצבעות. מזל רע.
אם היו לה מחשבות אולי הייתה כועסת. אולי היה בה כוח לבעוט.
אני רואה אותה עומדת מולי, אומרת לי בגיל שש-עשרה את כל הדברים
שלי מעולם לא היה האומץ להגיד. כל מה שבנות לא אומרות לאימהות,
היא הייתה אומרת לי. כי הילדים שלנו, הם כל מה שאנחנו רצינו.
ואני רציתי כל-כך. היא יפה וכועסת ורצינית. היא כבה כשהבוקר
מגיע. בלילה אני מייחלת לבוקר ובבוקר ללילה. השינה טרופה
מטבעה, החלום לא מתחלף באחר. רק אני משתנה.

הפעם רציתי אותה. החלום חזר ואני ספרתי חמש אצבעות והכול היה
מותר. האישה שהתחילה הכול ידעה שהפעם היא לא יכולה להגיד לי.
הייתי מוכנה. ועכשיו היא זו שהייתה לה בחירה. אני לא מאשימה
אותה, אם אני זה כל מה שקיבלה.

תשכבי. זה כמעט נגמר. מחר בבוקר תתעוררי ותחשבי שזה היה רק
חלום.

בבוקר התעוררתי ליד איש צעיר שפעם אהבתי ועכשיו רק נגעתי. איש
יפה. וידו הייתה מונחת על בטני וידי על ירכו. הוא עזב כשהייתי
במקלחת ולא הספקתי לומר לו שהחלום חזר. ולפני שיכולתי לומר
משהו, ליצור קצה של התלבטות, היא עשתה את הבחירה בשביל כולנו.
בפלטפורמות שלי פגעתי ברצפה. לפני שלמדתי את מילת הקסם שתרצה
אותה, תבטיח לה שהפעם תהיה שונה. כי אולי גם לה חזר החלום והיא
ספרה רק שלוש אצבעות. או שלוש אצבעות וזנב.

הרופא אומר שאני מאוד צעירה, יהיו עוד ילדות ואולי עדיף באמת
שהייתי מחכה. ואז היא אומרת שאולי הכול בעצם ברכה. אני לא
יכולה להמשיך והוא נוגע לי בבטן, ואני יודעת שכאן היא הייתה
אתמול, איפה שכפפות הגומי הקרות נוגעות. וכל שנייה בה רגליי
נותרות פשוקות מזכירות לי את הטפטוף החם. איך היא נזלה ממני,
כאילו ברחה. עכשיו הוא מנקה את מה שנותר ממנה, את עקבותיה. כמו
פירורי לחם אבודים. ואחר כך הוא אומר שאני יכולה לרדת, וללכת.
שזה נגמר ועדיף לא לחשוב על זה. אפשר לבחור לא לחשוב, אני
חושבת לענות לו. אי אפשר לבחור לא לחלום.

האיש היפה שלי חושב שיש לי מצב רוח או כאב בטן או שניהם יחד.
החלומות שלו נקיים מטביעות אצבעות. אני רק יכולה לא להסתכל על
עצמי במקלחת ולא לחשוב על כל מה שנשטף עם הזרם. כל מה שנשבר
ודימם ועכשיו הוא נקי.

תשכבי. תרגישי את הגוף שלך פועם. את השיער שלך רטוב, מהמקלחת,
לא מדם. זה נגמר עכשיו. הכול עבר.

כשמגיע הלילה אני מחכה לה. הפעם אין צורך לספור כדי לראות; רק
נפנוף אחד לשלום, חמש אצבעות מושלמות. היא לא תציץ בי יותר
מעבר למסך העור. לו יכולתי להצמיד אוזן אל בטני שלי, או ללחוש
דבר אחרון, להסביר מדוע אינני בוכה, הייתי מסבירה לה שאנחנו
יצורים קשים, אבל כל-כך רכים. כשבאה סופה או רוח, אוטומטית
נמתחים. ולעולם לא משמיעים צליל אם נשברים.

"These precious things, let them bleed, let them wash away.
These precious things, let them break their hold over me"
-Tori Amos