...את לא מכירה אותי. אני הילדה הקטנה ההיא שהייתה רגילה לגור
ליד רוני. פעם אפילו השאלתי ממנה ספר. רוב הזמן הייתי עסוקה
בלקרוא ולכתוב. אני לא טובה בזה אבל זה מה שנשאר לעשות. אני
גרה בבית הקטן ההוא שם. כן, זה בלי הגדר. לפעמים היה בא לבקר
אותי כלב חום - שחור אחד. הוא כבר לא בא. הכרתי את אמא שלו,
היא הייתה חמודה... תמיד נתנה לי ללטף אותה, היא לא נבהלה ממני
וכשהייתי עצובה היא באה לשבת ליידי. אהבתי אותה נורא, עד שיום
אחד בן דוד שלי דרס אותה כשהשוויץ בפיג'ו האדומה החדשה שלו...
מול העיניים שלי הוא דרס אותה! את החברה הכי טובה שלי! איך כאב
לי הלב והתחלתי לבכות. הכלב הזה הוא כל מה שנשאר לי ממנה...
עכשיו גם הוא לא בא לבקר אותי... אני חיה לבד. זה קצת מעצבן
שאין ממי לבקש נייר טואלט כשנגמר ואת בשירותים. הטלפון גם
מתקלקל המון. לא שזה משנה כי אף אחד במילא לא מתקשר. הכלבים
הנודדים האלו הם כל מה שנשאר לי בחיים אחרי שאבא שלי נפטר לפני
שנתיים. אמא שלי בכלל עזבה אותנו כשהייתי ממש קטנה בערך בת...
אמ... ארבע נראה לי... אבל את לא מספרת מה שאני אומרת לאף אחד,
טוב? בשביל זה אני משלמת לך. כדי שיהיה לי עם מי לדבר כדי
שהשכנים שלי לא ינסו לאשפז אותי כי אני מדברת לכלבים ולעצמי
במקלחת. כלבים הם אנשי שיחה טובים יותר מרוב האנשים שאני
מכירה. לא יודעת למה, איתם אפשר תמיד להיות כנים והכי נוח
לשחרר כל מה שבלב. ביקורת תמיד יש, אני בטוחה שגם לכלבים. אבל
הם תמיד יהיו שם, במיוחד כשהם רעבים. אני גרה בבית קטן של חדר
וחצי, החצי זה השירותים. ליד הקיר עומד מקרר ישן משנות החמישים
עם סגירה ומנעול, אבל לא על מפתח. בפינה עומדת מיטה עם מצעים
בדוגמת טאו טאו דוב הפנדה - מעלה לי זכרונות טובים מהילדות
כשאבא שלי השכיב אותי לישון וקרא לי סיפורים. על הקיר ציירתי
עיניים כדי שאני ארגיש כאילו שאני בכל זאת לא לגמרי לבד... על
הריצפה יש שטיח איפה שהחבר - כלב שלי אהב להתפנן. ליד המקרר יש
ארונית נמוכה כזאת (שפעם חטפתי ממנה מכה כשהתכופפתי להרים
משהו) שעליה כיור לבן כזה ישן עם פקק שחור שאפשר לחבר כשצריך,
כדי לשטוף כלים או משהו... אז בקיצור, ישבתי יום אחד על המיטה
שלי וכתבתי את היומן שלי. לא הרבה השתנה אבל מחשבות עלו לי
לראש. כשבן דוד שלי התקשר. הוא אמר שהוא יארגן לי חבר אם אני
אבוא איתו ועם לימור, החברה שלו, לסופשבוע באילת. כאילו שאני
צריכה סיבה כדי לצאת קצת מהבית... מה שמדאיג אותי זה הרעיון
שאני רוצה חבר ועוד בכזאת צורה נואשת שאני מוכנה לסבול אותו
ואת לימור עם כל הקוצ'י - מוצ'י שלהם סופשבוע שלם באילת. אבל
בעצם, מה אכפת לי? אני כבר יכולה לדמיין את עצמי יושבת בג'קוזי
במלון אילתי מפואר, מצויידת בבקיני, משקפי שמש ופינה קולדה או
ליקר אחר... לא משנה לי מה. או פשוט, מיץ פירות יותר מתחשק
לי... רק תשימי לב איך תפיסת העולם משתנה כשמדובר באילת, פתאום
מה שמעסיק אותך זה איזה מיץ לשתות כשיושבים בג'קוזי. הלוואי
שיכולתי לחיות ככה יותר, אבל אין לי גרוש על התחת. אל תגידי
שאמרתי את זה, לא צריכה אח"כ רחמים ועזרה מהבן דוד הזה שלי...
הוא גם לא רוצה לעזור לי, לא ממש אכפת לו, הוא רק עושה את זה
כדי שאמא שלו תפסיק להגיד לו להתקשר ולבדר אותי כל הזמן... רוב
הזמן אני ממילא לבד ואין לי כוח לאמא שלו, הפוסטמה הזאת שתתקשר
אליי כל היום... "הכל בסדר?? הכל בסדר???" בעעע... גם לא ממש
אכפת לי. אז אני באה איתם לאילת. אילת זה כמעט תמיד טוב.
להסתובב בטיילת, לראות עולם. כואב לי הלב כל פעם שאני שם כי יש
שם המון כלבים נטושים ורק מידי פעם אנשים מחשיבים את עצמם
"טובים" ומביאים להם שאריות ממה שהם הרגע אכלו. אם הם באמת היו
טובים הם היו מטפלים בכלבים האלו או לפחות נותנים להם יותר
אוכל, הכלבים צריכים את האוכל הרבה יותר מהם ואולי גם ינסו
למצוא להם בית טוב, מישהו שיטפל בהם, שלא יהיו לבד.