ואת,
על מה את חושבת בלילות הקרים
כשטיפות הגשם דופקות על החלון
שוכבת במיטה לבד
בוהה בשני כתמים על הוילון

ואת יודעת כי הוא לא ישוב
לא ייתן לך את היד
ושוב עולה בך חום גופו המשכר
וקול צחוקו המיוחד

ואת יודעת שאת לא
וזה בעצם בגללו
ואז פולשת מן תחושה של סוף
שמלווה בהקלה
וזה אצלך כמו קללה
שמתגברת
ועולה

היי את, כן את
מה את לובשת
כשאת יוצאת אל הרחוב
עוצרת טרמפ מבלי לחשוב
נוסעת אל הלא נודע
ללא מילים או מזוודה

ואת חושבת לעלות על גג בניין
להיסחף על גב ענן לבן
ואז לרגע כמו מתוך בחירה
רוצה ליפול אל תוך הכביש
מבלי שאף אחד ירגיש

והוא עכשיו מביט בך ועיניו דומעות
כמו מבין את כאבך
ואז לרגע הוא מושיט לך את ידו
עוצר את המכונית בצד הכביש
ומתגלה מולך אדם רגיש

וכל המחשבות והפחדים והשדים
עפים כאילו לא היה דבר
ואז, פולשת מן תחושה של התחלה
תחושה של הקלה

ואת,
על מה את חושבת בלילות הקרים
כשטיפות הגשם דופקות על החלון
שוכבים ביחד במיטה
בוהים בשני כתמים על הוילון


הוקרא בערבמה 37!