"מה שרציתי לומר.
אני לא הצלחתי להוציא את זה מהפה אז, ואני עדיין לא יכולה. לכן
רציתי לפחות לנסות לכתוב לך את זה, כדי שתנסה להבין. אז,
כשישבנו, והחלפנו מילים, כמו בכל פעם, אני הבנתי משהו. אתה בטח
לא תזכור את הפעם הספציפית הזאת, אבל אני כן, כי אתה צדקת. אני
יודעת שאני בן אדם מורכב, אולי אפילו מורכב מידיי. אם היית
יודע כמה פעמים גלגלתי בראש שלי את התסריט, ידעתי בדיוק מה אני
רוצה להגיד לך, אבל כולם אמרו לי שלא כדאי לי לומר בדיוק את מה
שאני מרגישה. כל החיים שלי אני במרדף תמידי, תמיד מנסה להיות
ה"מושלמת", אבל לא בשבילי, בשביל אחרים. תמיד ניסיתי להיות
החברה הכי טובה המושלמת, החברה המושלמת, הבת המושלמת, אבל אני
מרגישה את הריקנות מכרסמת בי, והחור הענקי שהיא יצרה בתוכי רק
הלך וגדל.

יש לעברי לידר שיר, קוראים לו "אף אחד משנינו". פעם ראיתי את
שנינו כהוכחה חד משמעית לשיר הזה. אבל המילים שלך הוכיחו כמה
טעיתי. איתך נתתי לעצמי לחלום, נתתי לעצמי לשקוע בחלומות
טיפשיים להחריד, חשבתי שבגלל שכל כך רציתי אותך, והצלחתי לקבל
אותך, אז כל הסיפור שלנו כל כך קסום.
אבל אנחנו לא כמו השיר הזה, כי אנחנו לא חושבים על אותו דבר
עמוק ויפה, אני חושבת על משהו לא מציאותי, ואתה רואה את היופי
שבאושר הרגעי, ואולי באמת "אף אחד משנינו לא יגיד, אף אחד
משנינו לא יודה, אף אחד משנינו לא ילחש באוזן - אני רוצה, כמה
שאני רוצה".

מה שרציתי לומר, זה מה שאתה לא מרגיש, לא כי אתה לא רוצה, אלא
ככי אתה פשוט לא יכול. אתה מחפש את הדברים שאני מפחדת מהם, את
חוסר הקשר, חוסר המחויבות, ואולי בעצם זאת אני, אולי זאת אני
שרוצה משהו אחר, משהו שאף אחד לא רוצה. אני הבטחתי לעצמי שאני
לא אבכה, כי תמיד כשאני מתחילה אני מגזימה עם הדמעות. ועד שאני
מסיימת לבכות, הקפה שלי כבר קר, מאבד את החום.

אני לא יכולה לספר לך כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר לך,
משתי סיבות:

הראשונה, היא שאני יודעת מה אתה, אני מכירה אותך ויודעת שאחרי
השיחה שלנו, אין מצב. נקודה.
כואב לי לחשוב כמה שאני אוהבת אותך, וכמה שנראה לי שעוד לא
הספקתי לתת לך את כל האהבה שהייתה לי  לתת לך. אבל מה שבאמת
מעוות אותי מכאב, זה שאני יודעת שאתה לא אהבתי אותי, באופן
הזה. אחרי שאמרת לי מה שאתה חושב על מערכות יחסים, כמה שאתה לא
רוצה אותן, לא רוצה מישהי שכל הזמן מתקשרת, וכל הזמן מתעניינת
במה שעובר עלייך. אחרי שאמרת את כל זה, אני באמת לא יכולה
להבין איך אי פעם אהבת אותי. זה לא אפשרי, כי אם בשלב כלשהו
בחיים שלך היית אוהב משהו,  היית חושב אחרת.

והסיבה השנייה, היא אפילו יותר פשוטה, כי היה לי משהו שרציתי
לומר. איכפת לי ממך. יותר מידיי, אבל אני לא רוצה להציק לך,
להכביד עלייך, להעמיס עלייך, משום בחינה (ובטח שלא מבחינה
רגשית).

מה שלא יכלתי לספר לך, היה קטע. החברה הכי טובה שלי שאלה אותי
מה אני רוצה שיקרה איתך. אני לא ידעתי מה לענות באמת שלא. אני
חושבת שטוב לי איך שאנחנו עכשיו, שאני רוצה להישאר שם.
אבל אז היא שאלה אותי מה הייתי עושה אם היית בא אליי ובצורה
הכי עדינה ונחמדה שיש אומר לי שאתה אוהב אותי מאוד, בתור
ידידה, ושפגשת מישהי אחרת. ואני באופן אינסטינקטיבי אמרתי
"לא".

מה שרציתי לומר לך, לא כל כך ארוך, ורק כאן הוא מפורט יותר
מידיי.
מה שרציתי לומר לך זה - אני אוהבת אותך.

שלך, שמריתוש."

מוקדש למיכאל, שהיה אמור לקבל את המכתב הזה, אבל שנייה לפני כן
הוכיח לי כמה שזה יהיה מיותר לנסות לתת לרגשות שלי החוצה.