איש אחד היה מאמין באמונות טפלות. קצת כמו כולם, מראה שבורה,
לעבור תחת סולם, אתם יודעים.
והאיש הזה, קראו לו גאי. לא גיא, אלא גאי. אמא שלו הייתה נורא
שיכורה כשהיא נתנה לו את השם הזה, וגם שברה מראה.
אז גאי, שהיה לו קצת שם של הומו, קצת אירופאי, קצת סטרייט,
האמין באמונות טפלות. אחת מהאמונות האלו הייתה שצריך לבקש
משאלה כל פעם שנופל ריס. משהו בסגנון כוכב נופל, רק יותר
קרוב.
גאי ביקש פעם גוף חלק משיער, וקיבל זאת, שוכח את העובדה שהיה
בטיפולי הזרקת הורמונים מתקדמים, מה שגרם כמובן לנשירה של
השיער-הדל-במילא שלו.
גאי אפילו שיכלל את השיטה, שממש האמין בה. הוא האמין שאם הריס
לא עף ב"פו" הראשון, זאת אומרת שאין סיכוי שהמשאלה תתגשם, והוא
צריך לעשות "פו" חזק יותר כדי להעיף אותה. זאת אומרת להתאמץ.
בכל פעם שריס נפל לגאי, ונפלו לו הרבה, כי הוא צבע את הריסים
בשחור (מסתבר שהוא אכן היה הומו אירופאי), הוא חשב מהר מהר מה
לבקש. כל חייו עברו לנגד עיניו, גופו, פרצופו, סביבתו
הקרובה/רחוקה, ביתו.
ועד שהיה חושב על סדר עדיפויות מתאים למשאלה, והיה פוקח את
העיניים, נעלם הריס מאצבעו - רוב הפעמים מכיוון שעף עם הרוח.
גאי, המסכן, שהיה שקוע כל כך באמונה הזאת ומתאבל על כל ריס
שהפסיד (הצבע שהחדיר לריסיו האט מאוד את הגדילה שלהם, מה שגרם
לגאי להיראות כהומו אירופאי חסר ריסים ודי מוזר, למעשה) החליט
בוקר שטוף אור אחד לעשות רשימה.
דף נייר פשוט ובו מפורטות כל המשאלות שאי פעם חשב עליהם, בזמן
השינה, ביקיצה, במקלחת, בעבודה, בשירותים. והן היו רבות.
למשל, ביקש בגד ים כתום זוהר.
או אף כמו של מצביא רומאי.
או שיער חלק מקשקשים.
או למצוא את הכפכפים שפעם חבר הביא לו מברזיל והם היו כאלה
מצויינים -
אורטופדיים ובצבע סגול שקוף.
או דשא ירוק יותר לבית.
או הצלחה של מועדות הדראג קווין בו הופיע.
אז גאי הלך במיחד לקנות נייר חזק, שיחזיק בזמנים קשים ובכל
פגעי מזג האויר ואסונות הטבע. זה היה נייר מאיכות מעולה, שיוצר
מארזי לבנון, עובד בג'פן (גאי מעולם לא הגה את המילה יפן, כמו
שתמיד אמר בג'ורק במקום ביורק), נצבע בצבעו המהגוני- מאט
בשוויץ, ונארז באוקראינה.
הוא קנה לנייר עט מיוחדת, מאלה שמוכרים בשלוש מאות שקלים, עם
ציפורן שכותבת על כל משטח, ובמיוחד על נייר מהגוני שעבר בעולם
יותר ממנו עצמו.
וגם תיבה הוא קנה לו. שקופה, פשוטה מקריסטל. היא עלתה לו רק
מאתיים חמישים שקל, באיזה מבצע אצל רוכל בנחלאת, וזה היה הרבה
יותר זול מהעט, ככה שלדעתו זו הייתה עסקה ממש משתלמת.
הוא לקח יום (לילה) חופש מהעבודה, עשה כמוב את כל הטקס של
אמבטיה-אוכל-מריחת קרם גוף-צביעת ריסים וכ'ו וכ'ו, שם מוזיקת
יוגה בטייפ, האפיל את החדר, והתיישב באנחת רווחה והתרגשות על
הפוף בסלונו.
גאי פתח את עטיפת הנייר בצבע קרם (מהגוני) לאט לאט, מתענג על
כל רגע. הוא קילף את העט מהאריזה שלו, ופתח לרווחה את תיבת
הקריסטל.
הוא ישב בשקט, חולם, וכל משאלה שאי פעם הייתה לו רשם על נייר
טיוטה. לאחר שעה וחצי של חשיבה, הוא העתיק כל משאלה אל הדף
בצבע מהגוני, כל משאלה רשומה באותיות של קידוש לבנה, מוקפדת
ממש.
אחר כך גילגל את הנייר בעדינות, מקפיד על קוטר של לא יותר משני
ס"מ (תמיד היה קפדן), הניח אותו בעדינות אין קץ בתיבת הקריסטל,
תלש ריס מעינו (זה לא כאב לו בכלל, מכיוון שהריסים שלו היו
חלשים מאוד מהצביעה שעשה לפני שלוש שעות ובכלל חלשים) וסגר.
מאז, כל פעם שנפל לו ריס, הוא חשב חזק חזק על התיבה עם הנייר
והריס, וכך תמיד הספיק להעיף את הריס.
אלוהים, שדי התעצבן מההומו חסר השערות האירופאי הנודניק הזה,
רצה שיעזוב אותו לנפשו. הוא החליט להגשים את מה שגאי רצה.
אז יום אחד חזר גאי ממועדון הגייז (דראג קווין) עייף ומותש,
מספיק שוב לחשוב על תיבת הקריסטל שלו, כשלא נשארו כמעט ריסים
בעיניו. ואלוהים, שבאותו יום לא היו לו הרבה משאלות להגשים
ועזרה להושיט, הגשים את מה שרצה.
גאי מצא מתחת לכרית תיבת קריסטל, עט ונייר מהגוני, בדיוק כמו
שחשב. הריס כבר לא היה שם, הוא עף ברוח.