"קראת לי, המפקד?"
רב סרן אפלבאום, שהיה רכון על מכתבתו, הרים את עיניו אל האיש
הצעיר שעמד בפתח משרדו.
"אה, כן, סמית. תיכנס בבקשה. ותסגור את הדלת".
סרן ראובן סמית נרעד. הוא הכיר את מפקדו מזה כמה שנים, מאז
ששיחק לו מזלו והוא גוייס ליחידה. מאז שמונה לפיקוד על היחידה,
רב סרן אפלבאום הספיק ליצור מסורת ביחידה המיוחדת למחקר רפואי
צבאי - בפניותיו הרגילות אל פקודיו היה פורמלי מאד והקפיד תמיד
לפנות אליהם בדרגתם. אם פנה אל אחד מפקודיו בשמו, ללא ציון
הדרגה, אות היה כי ברצונו לנהל עמו שיחה אישית וחסויה. וכאשר
הפניה היתה בשם המשפחה - הו, כן. זה צריך להיות משהו גדול.
סמית סגר אחריו את הדלת והתיישב מול מפקדו.
"רציתי לדון אתך ברעיון שעלה במוחי בזמן האחרון. אני רוצה
פידבק מעוד מישהו, לדעת שאני לא מקשקש בקומקום", אמר אפלבאום,
מישיר מבט אל פקודו, ומנופף בידו מסמך עב כרס. סמית החל
להירגע. הפניה הלא רשמית העידה על כך שמפקדו מרוצה ממנו.
בתחילה חשש כי השיחה תהיה לא נעימה.
הוא התרווח מעט בכסאו, והניד בסנטרו לכיוון המסמך, "מה זה?".
"זה?" רב סרן אפלבאום הביט במסמך שנופף בידו, כאילו לא ראה
אותו קודם. "אולי כלום. ואולי..." הוא נראה תוהה. סמית נעץ בו
מבט שואל ואפלבאום התנער והמשיך, "זה מסמך חוץ-מחלקתי, שהגיע
אלי במסגרת העדכון השוטף. זה ניתוח מצב שבוחן כמה מההתפתחויות
בגוש המזרחי בעקבות התפוררות ברית המועצות, ומנסה להתוות
תרחישים אפשריים. אחד מהם סיקרן אותי במיוחד".
רב סרן אפלבאום קם ממושבו והחל לפסוע לאורך החלון שניצב מאחורי
כסאו. הוא לא הביט דרכו, אלא בחן מהורהר את המסמך האחוז בידו.
"התרחיש שמעניין אותי - אותנו", הוא הביט בסמית כדי להבהיר לו
שהוא מכליל אותו בהגדרה, "נוגע למחקרים שערכו הסובייטים לפני
התפוררות ברה"מ, בתחום הפסי".
"פסי?" סמית זקף את גבותיו, "טלפתיה? פראפסיכולוגיה? חשבתי
שבסוף החליטו המוחות הגדולים שלנו שזה" - הוא הדגיש את המילה -
"לא הגיע לשום מקום?"
אפלבאום הביט בו במבט עייף, "כן, כן. מה ציפית שהם יגידו? אני
רוצה להזכיר לך ש'המוחות הגדולים' שלנו מראש לא מאמינים בתחום
הזה".
סמית הנהן.
"בכל אופן, התרחיש המוצע כאן מתייחס למצב היפותטי וסביר שבו,
לאחר פירוק ברה"מ, חלק ממוסדות המחקר בתחום לא פורקו, אלא
הוסיפו לפעול תחת השגחת אותם גורמים - מי שקודם היו ק.ג.ב.
והיום עדיין נמצאים בעמדות כוח".
סמית לא מצא תשובה שנשמעה לו חכמה דיה, והסתפק בהמהום.
"נניח שאותם אנשים עדיין חשים נאמנות ל'אמא רוסיה'. סביר. לפי
כל הידוע לנו האנשים שמונו לתחום זה היו מהיעילים והנאמנים
בתחומם. הם לא ירצו לחדול ממאמציהם למען המולדת. הם ירצו
להשתמש בידע ש - תאורטית - יש ברשותם, כדי לשפר את מצב מולדתם.
למה בעצם ישאפו האנשים הללו?".
כמו בכל פעם שמפקדו שאל אותו שאלה, סמית חש עצמו נבוך, ורצה
מאד מאד לענות תשובה חכמה. כרגיל במצב מעין זה, רכבת המחשבות
שלו נעה אט-אט.
"אני מניח... אני מניח שהם ירצו להחזיר לרוסיה את כוחה?"
אפלבאום היכה בידו על השולחן. "כן! אבל זה לא העיקר! ברור שהם
ירצו לחדש את עוצמתה של רוסיה, אולי אפילו לאחד מחדש חלק
מברה"מ. אבל מה תהיינה המטרות המיידיות שלהם? באיזה כיוון
יבחרו לפעול?".
סמית חש את לחייו לוהטות. הוא ניסה לחשוב. "ריגול?"
אפלבאום חשב לרגע והניד בראשו, "כן, ריגול. אבל אני מאמין
שתהיה להם מטרה דחופה הרבה יותר". הוא הביט בסמית בציפיה,
וסמית השפיל את עיניו לידיו שחככו זו את זו בחיקו. אפלבאום צחק
לפתע. "אוף. אני כל כך נרגש מהרעיון שלי שאני מצפה ממך לעקוב
אחריו מההתחלה... תעזוב. לא הייתי צריך לעשות את זה". הוא חייך
לסמית והמשיך, "לדעתי, המטרה הראשונה במעלה של ארגון כזה תהיה
להסוות את עצם קיומו!"
סמית תקע בו מבט "בוודאי!" אמר, נרגע מעט. "מן הסתם כל הנושא
של פסי וטלפתיה ושליטה מוחית וכל זה לא מריח כל כך טוב כרגע.
יותר מדי מזכיר את הק.ג.ב. הישן. הם בטח מרגישים שהם חייבים
להסוות את עצמם!"
"ואיך הם יסוו את עצמם?"
סמית בהה בו. "טוב, בדרכים הרגילות. עבודה חסויה. השקעות כספים
מוסוות כמשהו אחר. מבצעים שמופיעים בתיקים תחת סעיף אחר כלשהו.
ככה"
אפלבאום נופף בידיו, "זה מספיק לפעילות רגילה. אבל תחשוב. אם
הם עוסקים בפסי, מפני מי הם יחושו את הצורך העז ביותר
להתגונן?"
סמית חשב, ואז התבהרו עיניו "אנשי פסי אחרים כמובן! ברור שהם
לא היחידים בעולם שחוקרים תופעות פסי. ואם הם יודעים שיש בזה
משהו, הם יחששו מכוחות דומים. הם יחששו שמישהו אחר שחוקר
תופעות פסי יעלה עליהם!"
אפלבאום צחק צחוק משוחרר, "בדיוק! הם יפחדו שאיזשהו טלפת או
פריק אחר יגלה את הפעילות שלהם". פניו הרצינו. "טוב ויפה. מה
היית אתה עושה במצב זה?"
סמית חשב בקול רם "טוב, אני לא ממש יודע הרבה על פסי, ואין לי
מושג אם יש לנו מחקר ממש רציני בתחום ומה אפשר לעשות עם זה...
אבל אני הייתי מנסה למסך איכשהו את הפעילות שלי, כדי שבעלי
כוחות פסי אחרים לא יוכלו לגלות אותה..." הוא הבחין כי אפלבאום
עומד לומר דבר מה ומיהר לשנות את דבריו, "לא, זה לא מספיק. אם
אתה ממסך משהו מן הסתם אפשר איכשהו, אולי אפילו בטעות, לגלות
את המיסוך, ודווקא לפי זה לאתר את מקום הפעילות, לא?" אפלבאום
הנהן כעת, וסמית המשיך, מעודד. "הייתי חושב שיהיה צורך למסך
דווקא את אנשי הפסי של הצד השני, או באופן כללי אנשי פסי
אחרים... אפילו לפני שהם מגלים שיש להם יכולות פסי. אני לא
יודע אם אפשר לעשות את זה, אבל זה נראה לי הפתרון הכי טוב".
אפלבאום הנהן בשביעות רצון, מרוצה כי סמית עקב אחר קו המחשבה
שלו עד כה. "אז מה היית עושה?"
"אני חושב... אני חושב שאם אפשר לעשות דבר כזה, הייתי מוצא דרך
לשגר רעש מנטלי. אפשר לעשות דבר כזה?" הוא הביט בתהיה
באפלבאום, שמשך בכתפיו. "טוב, נניח. הייתי מחפש את הדרך להפיץ
מסביב את שווה הערך הטלפתי לרעש לבן. להפריע לטלפתים אחרים
בקליטה".
"טוב. טוב מאד". אפלבאום נראה מרוצה.
"חוץ מזה הייתי..." סמית נשך את שפתו התחתונה והתלבט. אפלבאום
קטע אותו. "תעזוב. אני רוצה רגע לעזוב את הקו הזה ולחשוב על
כיוון אחר. מה היה קורה אצלנו במצב כזה?"
סמית הביט בו בוהה, לא מבין את כוונתו. הוא תהה מה פשר המשחק
המוזר שמפקדו החליט לשחק היום, ולאיזו מטרה הוא מקווה להגיע.
והאם בכלל מטרה זו נוגעת במשהו בתחום ההתמחות של היחידה -
רפואה צבאית לגוניה היותר אקזוטיים וחסויים.
אפלבאום נוכח כי לא הבהיר את עצמו די, והרחיב, "תחשוב על
האפשרות שאכן קיימים אצלנו אנשים", הוא הרים את גבותיו העבותות
בחיוך קל, "אנשים היפותטיים", הדגיש, "שיש להם יכולות פסי. מה
יקרה להם עכשיו?"
סמית הרהר. "רעש מנטלי לבן? אם זה יגיע אליהם, הם 'ישמעו' את
זה, או איך שלא תגדיר את אופן החישה שלהם. מה זה אומר? רעש?
כמו רעש מתמיד בראש?" הוא הישיר את עיניו לעיניו של אפלבאום,
"רעש מנטלי מתמיד? הייתי אומר שתהייה להם ירידה רצינית
בריכוז".
"כ - ן", אמר אפלבאום, מושך את המילה. "מה עוד?".
"הממם..." המשיך סמית, שוקל את האפשרויות. "מתח? כן. מתח
מתמיד. עצבנות. אם באמת יש להם רעש מנטלי מתמיד אז גם...
הפרעות שינה?"
אפלבאום הנהן. "כן?" סמית הרגיש שאפלבאום רוצה שהוא יגיע לאן
שהוא, ולא היה לו מושג לאן.
"המממם" המשיך סמית במחשבותיו. "אז מה אמרנו. רעש מנטלי מתמיד,
הפרעות ריכוז, הפרעות שינה, מתח... טוב, אי-יציבות נפשית, אני
מניח..."
אפלבאום קטע אותו, "ומהבחינה הפיזית?"
"טוב, קודם כל כאבי ראש... הפרעות עיכול גם, אני מניח, בגלל
המתח וחוסר שינה והכל", מוחו דהר כעת, " ואם הם במצב של תשישות
פיזית ומנטלית בגלל חוסר השינה, והמתח, והעיכול הגרוע והכל, אז
הייתי אומר גם ירידה חיסונית... כן, אני מניח". הוא עצר לרגע.
תמונה החלה להצטייר במונו והוא דחה אותה.
"ומה יקרה הלאה?" שאל אפלבאום. "מה יקרה להם בהמשך?"
"טוב..." אמר סמית באי-רצון "הייתי חושב, הממם... אדם שנחשף
לרעש מתמיד מאבד בהדרגה משמיעתו. אני מניח... אולי אותו הדבר
יהיה תקף גם במצב כזה. החלשות הדרגתית של החוש הטלפתי בגלל
חשיפת יתר. עודף גריה שיוביל לאובדן החוש... כן." התמונה הלכה
והתבהרה, וסמית לא שמח על כך. "הייתי מצפה שתהיה, עקב כך,
העלמות הדרגתית של הסימפטומים ככל שהרעש יתמשך והחוש ידעך.
האדם יאבד בהדרגה את יכולותיו המיוחדות, ולכן, כביכול,
'יבריא'".
"החלמה ספונטנית, כביכול, שבעצם מייצגת אובדן חושי." אפלבאום
גיחך גיחוך מעוקם, לא שמח. "ומן הסתם יידרשו לזה כמה שנים, כמו
לחירשות מצטברת".
"כן..." מלמל סמית, שקוע בשרעפים. הוא הוסיף "טוב, גם קיימת
האפשרות שחלק מהם ילמדו לחסום את הרעש מרצונם, באופן לא מודע
אבל יעיל".
"קשה לי להאמין שהם יוכלו לפתח שליטה רצונית בחוש אם לא תהיה
להם מודעות אליו", אמר אפלבאום. "מכל בחינה מעשית זה יהיה כמו
אובדן של החוש". אפלבאום החווה בסנטרו לעבר סמית, אתגר
בעיניו.
סמית הביט בחזרה לעבר אפלבאום, מסרב להמשיך.
"כן" אמר אפלבאום. "אתה לא רוצה להמשיך. גם אני לא רציתי. בוא
הנה". הוא החווה בידו על הכסא שליד מסוף המחשב, בהמשך שטח
העבודה שלו. סמית שם לב שהכיסא הנוסף הוכן שם במיוחד - בדרך
כלל הוא ניצב בפינת החדר, ליד שולחן ההמתנה.
הוא התיישב ליד המסוף והניח ידו על העכבר. המסך זינק לחיים
ועליו הופיעה לאיטה הכותרת, "ברוכים הבאים למד-אינט - מסד
נתונים מבוסס בינה מלאכותית בתחום הרפואה". בתחתית המסך היה
לחצן "שאילתא חדשה", שנראה כמעט חורש רעות.
אפלבאום החווה בפסקנות לעבר המסוף, "תזין אותו". בקהיון, סמית
לחץ על "שאילתא חדשה" והחל להזין סימפטומים.
"מה אמרנו? חוסר ריכוז". הוא הקליד את המלים בתא הראשון. תקתוק
המקלדת הרגיז אותו.
"הפרעות שינה, מתח", אמר אפלבאום. סמית הוסיף להקליד, כל
סימפטום בתא נפרד. הוא הוסיף, "הפרעות עיכול, עייפות, ירידה
חיסונית... מה עוד?" הוא חשב לרגע, "כן, אי יציבות נפשית, כאבי
ראש", הוא הכניס גם את המידע הזה. "עוד משהו?".
"החלמה ספונטנית לאחר כמה שנים", אמר אפלבאום, "ונדמה לי
שזהו". הוא הפנה גבו, מביט ולא מביט דרך החלון אל הנוף חסר
ההשראה של הבניין שממול.
סמית היסס לרגע, ולחץ על "שלח".
הוא עצם את עיניו בעוד הכונן הקשיח מגרגר בשמחה, בעבדו את
הנתונים המגיעים אליו דרך התקשורת. הכונן הקשיח השתתק, אך הוא
לא רצה עוד להביט. קולו של אפלבאום, שקט ובו רק שמץ של דריכות,
דירבן אותו, "נו?".
הוא פתח עיניו. אפלבאום עוד היה בגבו אליו. באותיות על המסך
התמקדו בהדרגה לעיניו והוא קרא מהכתוב.
"אבחנה ראשית - תסמונת התשישות הכרונית. ערך התאמה - 97%". הוא
השתתק.
אפלבאום המשיך וציטט בלי להביט את השורה הבאה על המסך,
"אטיולוגיה - לא ידועה", והשתתק גם כן.
סמית הביט במסך והניח לרעיון לשקוע. ברור כי אפלבאום כבר ערך
את החיפוש הזה קודם. שניהם הגיעו לאותה נקודה בחיפושיהם. הוא
סירב להאמין, אבל לא היתה לו הרבה ברירה. הוא עצמו בנה את
תהליך ההסקה שהוליך לנקודה הזו. הוא הסתובב על ציר הכסא אל
אפלבאום ואמר לו, "יצאנו מדעתנו".
אפלבאום הסתובב אליו, מחייך חיוך יבש, בהערכה ברורה לשיתוף
שהצהיר עליו סמית בדבריו, "אולי. יכול להיות".
השקט בחדר נהיה כבד לפני שאפלבאום הוסיף, "תסמונת התשישות
הכרונית. סיבה לא ידועה. החלה להיות מדווחת בשנים האחרונות
ומאז כמות הדיווחים הלכה ועלתה בארצות המערב. ירידה חיסונית,
עייפות, הפרעות בשינה, אובדן ריכוז וכל מה שדיברנו עליו. חשיפה
לזיהומים מרובים - כן. אבל לא זיהומים יוצאי דופן - מחלת
הנשיקה, CMV, הרפס, חצבת ודומיהם. נגיפים שכיחים מאד שהנוגדנים
שלהם עשויים להופיע אצל כל אחד. בוודאי קשה להתייחס אליהם כאל
סיבה סבירה". שניהם החליפו ביניהם מבטים, והיה ברור כי הם
מבינים זה את זה בשלמות.
"ומה הגורם?" הוא הקיש בעט על שיניו. "ברור כי משהו יוצר שיבוש
מערכות כללי במחלה הזו. אבל מה?"
סמית נאנח בהשלמה. "אוקיי", הוא אמר. "תאוריה יפה. אלגנטית
וחסכונית. אוקאם היה אוהב אותה. אבל איך לעזאזל אנחנו בודקים
אותה?"
"כן", אמר אפלבאום. "העבודה הזו דווקא הולכת להיות קלה".
"כן???" שאל סמית בחדות.
"הו, כן", אמר אפלבאום בקול מרוחק. "ציבור הנבדקים שלנו כבר
זוהה עבורנו. רק בעלי יכולות פסי יסבלו מהתופעות הספציפיות
שהעלינו במצב הנתון. אנחנו יכולים להניח שאחוז גבוה מהמאובחנים
כסובלים מתסמונת התשישות הכרונית מתאימים לתמונה הקלינית
שציירנו - ולמה שאנחנו מחפשים", הוא נאנח. "אתה כבר לא צריך
להעביר מבחני פסי לכל דיכפין ולקוות שתיפול במקרה על אחד שיש
לו משהו. אתה יודע בדיוק את מי לבדוק..."
"אלוהים!" אמר סמית. "אנחנו מדברים כאן על אלפי אנשים ברחבי
ארצות הברית! זה ממש צבא! אם אנחנו צודקים, יהיה לרשותנו צבא
שלם של בעלי יכולות פסי, בזיהוי מיידי! אבל מה נעשה איתם?"
"תאמין לי, סרן", אמר אפלבאום והביט בסרן הצעיר, בחיבה כאובה
מעורבת בהשלמה קשה. "תאמין לי, שאם אנחנו צודקים, כבר נמצא מה
לעשות איתם. כבר נמצא איך... להשתמש בהם".
סמית הביט במפקדו וחש בחרדה העולה בבטנו וחונקת את גרונו. "כן,
המפקד. אתה צודק. בוא נקווה רק שזה יהיה לפני שהם ימצאו איך
להשתמש בעצמם. בוא נקווה שנצליח למנוע את החולים המסכנים האלה
מלגלות את האמת על עצמם. כי אם זה יקרה, כבר לא תהיה דרך חזרה.
זה יהיה עולם שונה לגמרי".
"או, כן" אמר רב סרן אפלבאום ועצם את עיניו בכוח. "אני רק
מקווה, ראובן, שבעולם של ה'חולים המסכנים האלה' יהיה עוד מקום
גם לנו".
הערה: הכותבת עצמה סובלת מתסמונת התשישות הכרונית, והיתה מתה
שיהיה לה ולו גם שביב של כוחות פסי... |
