- תשמע, זה לא עובר. ההרגשה, זאת אומרת. אני לא מאמין שזה
יעבור.

- אם זה לא יעבור, זה אומר שיהיה רע? כי אם כן, למה שלא פשוט
נתאבד?

- להתאבד זה נשמע דרסטי ודרמטי מדי....

- גם החיים דרמטיים...

- כן, אבל להתאבד זה כואב...

- החיים כואבים...

- כן, אבל גם חבל לבאס את החבר'ה...

- אוקיי, אז לא להתאבד... אבל למות.

- אתה מתכוון, מבפנים?

- כן, מבפנים! בלי הכאב הפיזי... הרי, אם הכאב הנפשי גם ככה
קיים...

- ...כי החיים קשים...

- ...כי החיים קשים, בדיוק, אז אם הכאב הנפשי גם ככה קיים, למה
לא להפוך אותו למי שאתה?

- שאני אהיה הכאב של עצמי?

- שאתה תחיה את הכאב של עצמך! תחיה את הסבל!

- לחיות כאדם סובל למשך כל החיים שלי...

- ...ולהנות מזה! כי זה יהיה מי שאתה!

- תגיד, זה לא מצב סכיזופרני-מזוכיסטי?

- במקצת... אפשר לומר שתהפוך למטורף.

- להפוך למטורף...

- להפוך את הסבל לאושר.

- ...כי בסה"כ, סבל יכול להיות דבר טוב...

- מי אמר שסבל זה רע?!

- אלוהים יודע שהחיים קשים...

- בדיוק! ואם הם קשים, אז תאהב את הקושי!

- להפוך למטורף... הממ...

- החיים נותנים לך לימון...

- ...תהפוך אותו ללימונד...

- ...לא! שתה אותו! את הלימון, החמוץ, המגעיל, זה ששמכווץ לך
את השפתיים, זה שגורם לך לסבל!

- ולהוסיף קצת סוכר?

- לא! לאהוב את זה! לאהוב את החמוץ!

- להפוך למטורף...

- אקצנטרי, משוגע! זה ששותה לימון...

- ...בלי סוכר...

- בדיוק! סכיזופרניה, ידידי!

- להפוך מטורף...








משהו במוח האנושי והמיושן שלי עדיין מתקתק, לצערי.
קוראים לזה הגיון, שמבוסס על דברים שלא קיימים, וקוראים לזה
תקווה, שאיננה אלא אלומת אור שאנחנו מאירים על משהו שלא קיים.
אני מודע לכך. מודע לכך שהיא הגיונית, ההתאבדות. הן הפיזית,
זאת שעושה אותך מת, והן הנפשית, זאת שעושה אותך מטורף. אסור
לנו לבלבל ביניהן, שתיהן מובילות לאותה תוצאה הרסנית של
אובדן.

ובכל זאת, ההתאבדות היא הדבר הגאוני ביותר שהמציאה האנושות.
דברים מתאבדים בכל יום, ולא קורה להם שום דבר.
טלוויזיות נכבות, והן בסדר עם זה. אור נכבה - לא נראה שזה
מפריע לו.

אתה יכול להריץ את השיר הכי יפה, הכי מדהים, במערכת הסטריאו
שלך - ופשוט ללחוץ על סטופ, בדיוק ברגע השיא. הוא לא יתלונן,
הוא לא יתחנן שתתן לו עוד כמה שניות, הוא לא יאמר שהוא עוד רצה
לעשות כל כך הרבה. הוא פשוט יפסיק, באותה שניה. וזה לא יגרום
לו לכאב. זה גם לא יגרום לו לעונג. וגם אם זה כן יגרום לו
למשהו, זה לא משנה, כי הוא לא יהיה שם בשביל להרגיש אותו.

ואתה יכול גם פשוט לוותר. אתה יכול פשוט לכבות את הפלאפון
בכעס, אחרי עוד הפסד בסנייק. זה לוקח בדיוק שניה אחת, והפלאפון
שוכח מהכל. ואתה שוכח מהכל. כל המאמץ שהשקעת, כל הכח שהבטריה
שלו בזבזה. שניהם נעלמים כלא היו, ולך לא אכפת. יותר חשוב מזה
- לפלאפון לא אכפת. עולמו הצר הסובב סביב נקודות שחורות השתנה
כליל. פס שחור, לשניה אחת, ונעלם. הופך למשהו אחר. משהו גדול.
כל כך גדול, שהוא לא קיים. כל כך גדול, שלא אכפת לו שהוא לא
קיים. פלאפון כבוי לא יודע שכיבו אותו.
לשאר הפלאפונים זה לא משנה כל כך.

וגם לזרוק עצמך מהחלון אחרי שהיא עזבה אותך, לוקח בדיוק שניה
אחת. שניה אחת, ואתה שוכח מהכל. כל המאמץ שהשקעת בחיים שלך, כל
התסכול. עולמך הצר הסובב סביב נקודות שחורות, השתנה כליל. פס
ארוך, ישר, על מרקע ירוק, ואתה נעלם. הופך למשהו אחר. משהו
גדול. כל כך גדול, שאתה לא קיים. כל כך גדול, שלא אכפת לך שאתה
לא קיים. בנאדם מת לא יודע שהרגו אותו.
אנשים אחרים, הם יודעים שאתה מת. וזה משנה להם, גם אם הם לא
מכירים אותך.


כואב לאנשים לשמוע שמישהו שהם לא מכירים מת.
המוח שלנו מספיק מפותח בשביל להבין את קונספט ההתאבדות, ובכל
זאת הוא לא מתאבד. בכל זאת, הוא מתעלם מהעובדה שהוא מפותח עד
כדי כך שהוא מסוגל לשכנע את עצמו לשתות את הלימון, ולאהוב
אותו.
הוא לא נוגס בלימון, וגם לא מוסיף לו סוכר. הוא עומד בצד, מביט
עליו, וצוחק.
לא רק בגלל אנשים אחרים.
אלא למען הנצחון האישי, הקטן, של עצמו.
שביחד עם נצחונות קטנים, אחרים, של עצמיים אחרים, שהופכים
לנצחון קולקטיבי אחד גדול.
ובכל פעם שאחד מאיתנו מפסיד, כולנו מפסידים איתו.

קרוע בקרב בין החיה, הסובלת, לאלוהים, השמימי, האדם לא נותן
לאיש מהם לנצח. הוא נותן להם להלחם ביניהם.
כאילו הם אינם קשורים אליו.
כאילו אין לו חלק בעניין.
הוא עומד בצד, ושותק. מחייך מתחת לשפם. מרמה את היקום עצמו,
בכך שהוא גונב עוד שניה, ועוד שניה, שבה הוא יודע שהוא בכל זאת
ניצח.
כי בכל שניה שבה האדם מרשה לגוף שלו לחיות, הוא מנצח קצת את
היקום.
ובכל שניה שבה האדם מרשה לנפש שלו לחיות, הוא מנצח קצת את
החיה.

ואולי, היקום רוצה שהאדם ינצח אותו. אולי היקום רוצה להוכיח
לעצמו שהוא אכן מסוגל לברוא סלע, שאף הוא לא יכול להרים.

ואם נכון הדבר, יתכן שכאשר האדם תלוי בציפורניו על צוק, הסופה
השחורה המושכת אותו מטה בעוצמה, למעשה נושבת קלות באוזניו,
ולוחשת לו להחזיק חזק.