"היי משוגע לך לעזאזל" זה היה דון חרנוס
או כפי שהוא קורה לעצמו 'דון גרנו' בנאדם שהייתם רוצים לערוף
את ראשו רק מהכרות של חמש דקות. (גרנו- אלוהי)
"מה אתה רוצה הפעם?"
"אני רוצה שתלך מכאן ישר למגדל הקסם העליון ותיקרא למכשפה
שלי"
סתם לידיעתכם הבנאדם הזה הוא אחד מהלורדים של האזור המזרחי,
ובהתאם לכך הוא אחד מעצבן. ואני סתם אביר אומלל שנימצא בשרותו
וחי את חיי, אך כפי שידידי נהג לומר (ליפני מותו) כל לורד מגיע
יומו לסבול. אז אותו יום החלטתי מכיוון שכבר עבר עלי זמן
מזוויע, ולא היה בכוחי לסבול את החוצפה שלו אחרי מלחמות נוראות
שנלחמתי בגללו, בעוד הוא במסיבות שלו, אני הייתי בשדה הקרב
סובל והוא חוגג, אז...
"למה שלא תישלח אחד מהמשרתים לעשות זאת?"
"כי כל המשרתים נמצאים בהכנות למשתה ואתה...לא"
הוא תמיד דיבר בקול משתחצן ומורה כזה, ועוד עם אף כל הזמן
למעלה שהחלטתי להראות לו מה זה.
"מה ת'ה אומר" השבתי לו בשחצנות לא נמוכה משלו "שאדוני הלורד
אינו יכול להגיד למשרת לעשות מה שבא ללורד?"
"אינני אוהב את הטון שלך" השיב לי הלורד בזעם ובקול מורם שגרם
לאנשים להביט בנו משוחחים (היינו באמצע חצר הטירה שלו היכן
שהצבא שלו עמד). "הלורד מפחד מעבדו?" משפט שתמיד חיבבתי בגלל
ההיסטוריה שלו "אינני מפחד מאיש" הוא השיב בזעם ושאג זאת בקול
והרים את אפו המעצבן עם השיער המוברק מביצים. (בטח מביצים
מקולקלות, בגלל הריח הנורא שיש לו שיערנו זאת) "האומנם אדוני
הלורד?" שאלתי אותו עם חיוך
"כן, ועכשיו אתה תלך לנקות את האורוות בגלל חוצפתך, ואת הדליים
תרוקן לבור השופ.." הוא חייך חיוך מתנשא כזה שלא יכולתי לסבול
אותו, אז בלי הרבה מחשבה למרות שאחר כך הבנתי מה עשיתי,(ודיי
התעצבתי על זה אחר-כך) החטפתי לו אגרוף ישר לאף המתנשא שלו עם
כפפת המתכת שלי, והאנשים שהיו מסביב, נדהמו. אני, האביר שמבצע
פקודות בלי לשאול, שלא מתלונן אפילו פעם, החטפתי מכה כזאת
ללורד שהפילה אותו לבוץ ושברה את אפו. אך לצערי התגובה של אימו
לא איחרה לבוא,(הוא תמיד הסתובב עם פמליה שכללה כמה משרתים,
ואפילו את אימו)
"תעצרו אותו מיד!" היא צעקה  זאת למשמר הצבאי של הלורד (היא
צעקה זאת כאילו אני רצחתי אותו), ואני חכם גדול התנגדתי למעצר
החטפתי אגרוף לשומר שבא מימיני, וניסיתי לבעוט בשומר שבא
משמאלי אך החטיפו לי מכה בראש מאחור ונהיה חושך.



כשהתעוררתי לבסוף הבחנתי שחושך בגלל שלילה,
ולפי הכאב בראש הבנתי שאני לא מת. בגלל ריח השתן, הקש המיובש
ורעש העכברושים הבנתי שאני בצינוק, אותו מקום ארור שאני הבאתי
לשם כה הרבה אנשים אחרים שרצו לבגוד בלורד או לחזור לביתהם.
האירוניה, חשבתי לעצמי, שאני היחידי שבאמת עשה משהו ללורד,
כל השאר ניכנסו לפה רק בגלל שמועות. ניסיתי לקרוא לשומר אך איש
לא ענה לי, אז נשכבתי על הקש וניסיתי לישון,
אך כל הזמן חשבתי על איך ניראה הלורד אחרי שהחטפתי לו מכה
בפנים. הוא ניראה שבור וחסר חיים כאילו הוא נידקר בגבו, ואפו
השבור מתנדנד לו מהפנים כמו גוש עור של עז. חייכתי, למען האמת
אני התחלתי לצחוק עד כדי שהצלעות שלי כאבו, כי אני הראשון
שהצליח למען האמת לגרום ללורד לסבול.
ללורד המסריח שאימו מגנה עליו, הלורד השני בעוצמתו באזור
המזרחי של מידבר הקסם. אני, אביר מיסכן, שהיה אחד מאנשיו
הפשוטים ביותר,
גרם לו לחוש חוסר אונים.
ועם חיוך נרדמתי.


בבוקר, בא השומר להעיר אותי ונתן לי מזון
הכרתי את השומר, הוא היה מלקנור.
איזשהו איכר שאני גייסתי מכפר שכוח אל קטן ונידח.
"מה שלום החיילים?" שאלתי אותו בעניין בין ביס לביס בלחם שהביא
לי
(הוא הביא לי גוש לחם וצלחת מרק),
"טוב מאוד, למען האמת אפילו נהדר" הוא השיב לי בקול חסר רגש
ולא הבנתי למה.
"למה אתה מתכוון ב 'אפילו נהדר'?"
"יש תוספת מזון מהלורד, של בשר ותותי סתיו"
הוא השיב לי במעין... שימחה.
"באמת?" איך זה קרה? שאלתי את עצמי
ניראה לי שאימו לא רוצה שיקרה שוב מיקרה שקרה איתך" הוא השיב
לי עם חיוך וקריצה. התחלתי לצחוק שוב פעם אפילו חזק מאתמול
בלילה, וכשהצלחתי להירגע שאלתי אותו "יש עוד חדשות?" עם חיוך
גדול על פניי והרגשה נהדרת בפנים פניו התקדרו בבת אחת ונראו
קשוחות ועצובות, "יש לך משפט בעוד יום" באותו הרגע הכתה בי
ההבנה והזיכרון, כל אדם שבא למשפט נגד לורד, אדם פשוט מן העם,
מוצא עונש מוות כמעט תמיד, אם לא יותר גרוע.
הבטתי באוכל והרגשתי שהקיבה שלי מתכווצת,
"אני לא רעב" אמרתי לו בשקט והחזרתי לו את המזון,
מלקנור לקח את האוכל ויצא מהתא נועל אותו מאחוריו.


בצהרים ידעתי שלא יביאו לי אוכל, ככה זה עם מי שנמצא בתאים.
לפחות דרך החלון יכולתי להביט החוצה למחנה, ראיתי קבוצת חיילים
עוברת ליד החלון, ומשוחחים להם בינהם
"שמעת מה עשה קרלדור ללורד?" שאל קול ראשון בלהט רב, כולם קראו
לו כך (רק בגלל שאיש לא רצה לקרוא לו 'דון גרנו')
"איך לא? אפילו בערבות אזמאר אנשים שמעו זאת" קול שני השיב לו
אל תגזים, שמעו את זה לפחות עד הבי..." החל להשיב לו הראשון
אך קול שלישי קטע אותו באמצע באומרו
"מה זה משנה עד היכן שמעו זאת? אנחנו ראינו זאת, ובחיי זה היה
נהדר כל כך שאנשים ביקשו ממני לספר זאת שלושים פעם במסבאה כי
לא האמינו לזה"
" אך אתם יודעים מה יקרה לו מחר?" שאל אותם קול רביעי
וקול חמישי השיב לו "אני יודע ולכן אני אשתה לכבודו במשך
השבועות הקרובים"
"אתה תישתה לכבוד כל דבר, העיקר לשתות" השיב לו הראשון
והחיילים החלו להקניט אחד את השני, ואני נשכבתי בתאי והבטתי
למעלה.
וחושב על מה שהם אמרו.


ישנתי במשך הרבה זמן, לא הייתי יודע כמה אילולא מלקנור היה בא
להעיר אותי לקראת המשפט, נכנסתי לתוך אולם אדיר כששלושה שומרים
לפחות שומרים עליי, הלורד ישב ליד אימו באיזור של התביעה,
על המקום שהיה האף של הלורד היו תחבושות כאילו חתכו את האף
שלו,
ולמען האמת באזור ההגנה לא היה איש, וידעתי למה.
"עמוד פה" אמר לי אדם שזיהיתי כבתור 'המוציא לפועל', והעמיד
אותי בדוכן הנאשמים, "עכשיו תמתין" והוא הביט בי בצער כאילו
הוא מזדהה איתי, אך אני לא העמקתי מחשבות בכך, רק ניסיתי
להבחין מי נימצא בקהל. זיהיתי לפחות חמישה לורדים שנמצאים
בחסות הלורד שלי לשעבר, ראיתי אנשים ביציע העליון ששם גם כן
היו דגלים של הלורד, זיהיתי לפחות שמונים אנשים מתוך המאות
שהיו, רוב הקוסמים בכלל לא זיהיתי, ואז השופט הגיע. "עכשיו
יתחיל המופע" אמרתי בלחש כדי שאיש לא ישמע, "האם כולם מוכנים?
התביעה מוכנה בהצגת המעשה והפשע הנוראי שנעשה כנגד גרנו? והאם
ההגנה מוכנה להקטין את העונש של האביר?" השופט אמר זאת כך שזה
נישמע לי כאילו הוא רוצה לירוק כי הוא אמר את שם הלורד
"אנחנו מוכנים הוד חכמתו" השיבה לו האם של הלורד
"ואנחנו מוכנים כאן בהגנה" השבתי לו מדוכן הנאשמים, כי איש לא
היה מוכן להגן עליי.
"אסור לך לדבר פושע נתעב" החלה לפתע לצעוק לעברי האם של הלורד
(ניקרא לה בשם כלבה כדי לקצר עניין)
"מותר לי להגן על עצמי כפי שהחוק קבע" השבתי לכלבה
"סתום את פיך או ש..." הכלבה החלה לצעוק לעברי שוב, אך השופט
קטע אותה, "את מעכשיו תשבי בשקט עלמתי ותתני לגורנו (הוא אמר
את המילים בתועבה) לדבר, או שהמשפט מבוטל"
שני המשפטים האלה גרמו ללא מעט גלים בקהל,ושמעתי טוב מאוד את
האנשים משוחחים שם ומדברים על מה עלול ליקרות לי.
"סדר, סדר!" קרא בקול השופט והכה בשולחנו עם ראש של פטיש,
"טוב... עכשיו התביעה תתחיל להציג את המיקרה" אמר בקול השופט
הלורד קם והחל לצעוד בצעד גאה מרים שוב את האף שכבר כמעט ואין
לו, עם אותה תסרוקת זוועתית "אני, אדם תמים שרבים מכירים אותי,
ומכבדים אותי, הסתובבתי במחנה של הצבא שלי, ובעודי הולך תקף
אותי אביר זה" הוא הצביע לכיווני ודיבר בזעם רב
"הוא תקף אותי לאחר שנתתי לו פקודה פשוטה בלבד, בלי שום רחמים
הוא ניסה לתקוף אותי עם חרבו, ולרצוח אותי בדם קר, בלי ספק
האיש השתגע לגמרי ומגיע לו מוות" רבים מהאנשים שהיו במקום אותו
יום נעו במושביהם ושוחחו בינם לבין עצמם לא שמחים ממה שנאמר.
"ומה ההגנה אומרת?" פנה אליי השופט במבט של 'דבר קצר ולעניין'
"לורד זה נתן לי פקודות שמביישות את כבודו של כל אביר
('לאבירים אין שום כבוד'-לחשה הכלבה למשרתת שלה שהייתה לבושה
בשמלת משי ירוקה) עוד אחרי שחזרנו משדה הקרב רק באותו יום,לורד
זה אין לו שום כבוד אליי, ואני מחויב לומר שהוא גם משקר" אנשים
החלו לדבר בקול כי האשמה בכך שלורד משקר ,ועוד במשפט זו לא
האשמה קלה
"אני לא תקפתי אותו עם חרבי..." הרמתי את קולי מעל לרעש הקהל
"אז אתה אומר שלא תקפת אותי בכלל?" קטע אותי הלורד באמצע
"תקפתי אותך?..." הוא החל לעצבן אותי בכך שהוא קוטע אותי
"אז אתה מודה שתקפת אותי, הנה כאן באמצע המשפט אתה מודה שתקפת
אותי באכזריות נוראה, אותי הלורד שהנהיג את הצבא שלו לקרבות
אינספור, אתה אביר קטן ומתרפס החלטת להראות, שאתה, אביר משוגע,
יכול לנצח לורד אדיר כמוני, ו.."
כל ההליכות שלו בצעד גאה והקול המתנשא שלו גרמו לי להתעצבן
(פלוס הנאום השקרי שלו שכולם, אבל כולם הבחינו עד כמה הוא
משקר, ויודעים כמה זה לא נכון) וגם זה שהוא לא נתן לי לומר
אפילו מילה אחת והוביל את המשפט כרצונו, זה והזעם ארוך השנים
על הטיפשות שלו וההתנשאות שלו, גרמו לי להישבר.
"למי אתה קורה משוגע? מי קובע בכלל מה זה משוגע??? מה אני
מדבר? משוגע זה יותר טוב ממה שאתה!"
"אתה מעז לדבר א..." אמר אליי הלורד בקול שנישמע לי מפוחד רק
שלא שינה לי, אני גם ככה מת אז למה לעשות מיזה כיף?
"שמע אתה תולעת! אפילו פעם אחת לא ראית גופה בחייך! שלא לדבר
על דם, עד שלא החטפתי לך מכה באף ומעכתי לך אותו כמו שמועכים
את הביצים לשיער שלך, לא ראית שום טיפת דם,אתה תולעת קטנה
ועלובה, וחסרת תועלת, לך למקום שבו יעריכו אותך, אם במזבלה
יוכלו להעריך אותך, אז אני אוכל את השריון הישן שלי בלי מלח!"
כל פעם ירקתי אליו מילים בזעם. ואני מתכוון לזה, ירקתי, הוא
היה מכוסה ברוק שלי על כל פניו. (כשאתה חייל אתה לומד בתחרות
יריקות להגיע רחוק). הקהל רעש ורגש, הלורדים נדהמו, חיילים
שאגו מצחוק, ומשרתים שוחחו בינהם לא מאמינים למשמע אוזניהם.
והשופט הכה בכוח עם הפטיש על הדוכן שלו ושאג בקול, אבל כל זה
לא עזר לו,
עד אשר הקהל לא נירגע בעצמו  המקום רעש כאילו מתרחשת שם מסיבה.
וכל הזמן הזה הלורד רעד והכלבה צעקה אליו פקודות מה לומר או
לעשות. ואני רק הסתכלתי וחשבתי לעצמי 'הקרקס חזר למשפט'
כשהקהל נירגע לבסוף, השופט דיבר בקול רעם כי עדיין שמעו הדים
של מה שהתרחש לפני רגע, והלורד המשיך לרעוד שם באמצע המקום.
"בשל אי אפשרותו להגן על עצמו, ובשל האשמותיו החמורות את האדם
העליון מימנו, הנאשם נידון למוות למחרת היום כשהשמש תעבור את
המגדל המזרחי הגבוה מכולם הוא...ימות" משפטים אלו גרמו לקהל
לצעוק בקולי קולות, בעוד הכלבה ניסתה להוציא את הלורד מיחוץ
לאולם המישפט, השלושה שומרים שהביאו אותי,באו עם עוד חמישה
אבירים משוריינים כדי להוציא אותי מחדר המשפט. (למקרה שמישהו
ינסה לעזור לי להימלט) דבר שבטח לא היה קורה לעולם.



כשהייתי בתאי מלקנור בא עם משרתת שהחזיקה מגש מלא במזון, (רגלי
עוף, תותי בר ועד כל טוב עם קנקן בירה) זיהיתי את המשרתת כבתור
המשרתת של הכלבה, והרגשתי רחמים כלפיה התחלתי לאכול בלי לדבר.
והבחנתי בכך שמלקנור יצא וסגר מאחוריו את הדלת בלי להמתין לה.
"מה קורה כאן?" שאלתי אותה והבטתי בשיערה הפזור... מוקסם
"אתה חושב שאני משרתת של אם הדון אך אני הבת שלה" היא אמרה
בקול רך ומדהים שזה הדהים אותי, אך נחנקתי מהאוכל בגלל סיבה
אחרת. מיהרתי לשתות מהקנקן לפני שאיחנק מהאוכל, ושאלתי אותה
בקול מופתע מאוד.
"מה הכוונה הבת שלה? אז למה את לובשת בגדי משרתת?"
"כי כל עוד אחי שולט אני חסרת חיים בשבילה, אני אהיה האם של
ילדי אישתו, כל עוד הוא לא מת ולי אין בן יורש, אז אני כאילו
כלום, אפילו לא במעמד משרתת" השיבה לי בקול עצוב שנגע ללבי אני
הבטתי בעיניה כלא מאמין, גם כי היא כה יפה, וגם ממה שהיא סיפרה
לי.
"את אומרת לי, שאת, בת הכל...האם?" שאלתי אותה מתחיל לא להבין
מה קורה כאן "כן" היא חייכה, ואז הבחנתי במה שכמעט אמרתי
"אז מה את רוצה ממני? אל תביני אותי לא נכון,אך מה את עושה
בתאי?"
שאלתי אותה בחשש אך עדיין מביט בעיניה החומות
"אני רוצה אותך שתהיה אב ליורש שלי" היא אמרה בחשש מה
"מה?" אני הייתי מופתע לגמרי אומנם ידעתי שהיא שולחת אליי
מבטים, אך לא ידעתי באותו זמן שהיא הבת של הכלבה, וגם לא ידעתי
שהיא רוצה ממני ילד. "ראיתי אותך במשפט, וראיתי איך אתה
באימונים, ועם החיילים שלך, וגם הקשבתי לשיחות של המשרתות
עלייך, אתה תעמיד לי צאצא חזק לבית שלי, וצאצא שיביא כבוד,
ויתן כבוד, לא כמו אחי, ואני אדאג ששמך יזכר כשם של גיבור
במותך" היא אמרה את המילים בלהט,
אני עצמי לא ידעתי מה לומר. הייתי בהלם, זו הפעם הראשונה
שמישהי באה אליי עם ההצעה של להעמיד לה ילד, להגיע למיטה כבר
קרה, אבל ילד? פעם ראשונה. אני הולך למות מחר בבוקר והיא רוצה
לעשות ילדים, למען האמת לא היה איכפת לי מזה.
"אני מסכים" אמרתי לה בקול מוקסם כי הייתה כה יפיפייה שהזכירה
לי את מלותיו של חברי הטוב (ימח שמו של ידיד זה הכניס אותי
למלא צרות) , 'בחורה יפה שווה מלא צרות, ואם האהבה נימצאת איתה
או הבטחה טובה' נהג לקרוץ בשלב זה
'אזי, אלך לגיהינום ובחזרה'



בשעת הלילה היה ירח מלא ושמיים חסרי ענן, בפעם הראשונה הבטתי
מסביבי בתא. הבת הלכה כבר מיזמן, המזון נישאר, אך היא הלכה.
בתא הבחנתי בראשונה ברישומים של רוב האנשים ששלחתי לצינוק,
לפחות שבעה אנשים רשמו מתוך עשרה אנשים.
וחשבתי לעצמי שאולי כדי שהוסיף כתובת מתחת לכתובת של קרבר
שרשום שם "חבר טוב? או מלכודת טובה לקברך? בצינוק אתה תגלה
יותר מזה" ורשמתי 'קלרדור/ אידיוט שהביא עמו סבל אך הפיל ת'ה
לורד באגרוף פלדה ושלח זרוע מהקבר לנקום בו  עד הסוף המר!  
קלרדור בן ג'מיר אחרון לבית אבירים זה וראשון לאבות הלורדים'
וחתמתי בצורת סמל הבית שלי (חרב נעוצה באדמה). בזמן שנותר לי
החלטתי לצייר (כי לא הצלחתי להירדם), וציירתי את פניה על הקיר
הנגדי לחלון של התא כך שאור הכוכבים, והירח האירו אותה ביופי
אדיר.
והחיו את זיכרונה בראשי, נזכרתי בסיפור על מתכת שמחזיקה את אור
הכוכבים בתוכה והיופי האדיר של המתכת וחשבתי שפסל ממתכת זו
תהיה מושלמת בשבילה במיוחד בדמותה שלה,
ונרדמתי בעודי מביט בציור, ומחייך  בעודי נזכר איך קרה הכל.



בבוקר באו השומרים ולקחו אותי מהתא בלי לדבר, הצעידו אותי בין
שורות התאים (והיו שם לפחות עשרים שומרים) איש לא דיבר,
והאנשים היחידים שהיו בתאים צעקו קללות וחלקם אפילו צעקו
"שהאלים ישמרו עלייך אביר" עליתי במדרגות שהובילו אותי למרפסת
ומשם ירדנו במדרגות לחצר, אל הבמה ושם אמר לי המוציא לפועל
לרדת לברכי.
ולהמתין ליד השולחן או קרש, או מה שזה לא יהיה, לא היה איכפת
לי כל כך. ראיתי המוני אנשים נמצאים מסביבי ובפעם הראשונה
שמעתי אותם לא צועקים 'בוז' או 'הרגו אותו',אלא 'שימרו עליו
אלים'. לא הבנתי מה קרה להם הם מזכירים פתאום את האלים, אבל
טוב.. לא רציתי לברר. כשהגיעו הלורד ופמלייתו צעקה אליי הכלבה
"מות פרעוש על עלבונך" ואני רק חייכתי כי ידעתי שההצגה עדיין
לא הסתיימה,כשהשופט הגיע כדי ליראות שמבצעים את פסק הדין
כהלכה, ולא מזרזים עניין או מחליטים להוציאי להורג בסקילה, הוא
שאל אותי בקול אבהי "יש לך כמה מילים אחרונות?"
"לכלב אין זכות דיבור, וגם כך לדבר הוא לא יודע" צעקה הכלבה,
"למען האמת יש לי" השבתי עם חיוך מלא על פניי יודע שיהיה לי
מלא זמן לדבר כי השמש עברה רק מחצית הדרך למגדל הראשון (יש
שלושה מגדלים). "אז דבר בני" השופט השיב לי שוב בקול אבהי
'טוב אז הנה זה מתחיל' חשבתי לעצמי, "שהאלים ינחו את דבריי"
לחשתי לעצמי.
"רואה הכלב אפילו לא יודע לדבר בקול מס.." החלה הכלבה שוב
לעצבן אך איכפת לי? כבר מיזמן לא, אז... "כלבה עלובה מרוטה
וזקנה שכמותך, אולי תסתמי כבר? נימאס לי מימך כבר מהרגע הראשון
שפגשתי אותך ואני משרת פה עשרים שנה, ורציתי לומר לך כל הזמן
הזה שאת סתם כלבה מסריחה ומוזרה, והבן הקטן והמתוק הוא רק כלב
קטן ומוזר מלא פרעושים ועלוב, וברגע הראשון שהפרעושים יקלטו
מהו, הם יאכלו אותו ולא הזאבים מתוך רגשות רחמים עליו"
כל המילים שלי גרמו להתרגשות בקהל.
חלק שוחחו בינהם, חלק צחקו ונפלו על הרצפה, והשופט ניראה
מזועזע בקשר לרמה שאליה לכאורה ירדתי, המוציא לאור בטח חייך,
כי ראיתי תנועה אצלו במסכה אך לא ראיתי, אך הבחנתי בידיו
הרועדות בעודן מחזיקות בחרב בצורה ניצבת,'לפחות יתנו לי למות
כאביר כבוד' חשבתי לעצמי,כי רוב ההוצאות להורג מבוצעות עם
גרזן.
"הוציאו אותו להורג" אמר השופט בכל זועם המוציא להורג השתהה
לרגע או שניים, אך המשיך בביצוע הוראה כשהכלבה צעקה אותה הוראה
הניף את החרב...
והוריד אותה על צווארי.

הבת נכנסה להריון ממני ונולד יורש.
אבל ליפני זה... הלורד מת מפגיון בגבו בצורה מסתורית,
מהכלבה שיצאה מדעתה בצורה מוזרה מאוד
ובסוף שתתה יין פטריות שהיא הכינה בעצמה מפטריות מורעלות

סוף מאושר או לא?
החליטו בעצמכם.
כי ביתי משגשג,
ושם ילדי נאמר בכבוד.
אני מת אבל אה...
אני דרך הקבר נקמתי כמו מלך.