כולם אומרים לי לצאת החוצה, לראות קצת אור. אבל מה האור יעזור
לי?
"תכירי אנשים", "תחייכי". איך אפשר להכיר אנשים, כשאני בקושי
מכירה את עצמי? איך אפשר לחייך, כשאני כל הזמן בוכה?
כל המסיבות האלה - זה לא בשבילי. כל המשחקים האלה - זה לא אני.
אני לא רוצה להיות מה שאתם רוצים שאני אהיה. אני רוצה פשוט
להיות אני. אני - עצובה, מתבודדת, ביישנית... שונה. אני לא
רוצה להפוך לאחת מכם.
אני לא רוצה להכיר את החברים היפים שלכם. לא רוצה לצחוק
בשבילכם. אני לא רוצה להיות חלק מכם. אני רוצה פשוט להיות אני.
בלי שתגידו לי לחיות אחרת, בלי שתגידו לי להתעורר. זו המציאות
שלי, אלה החיים בשלמותם. אני ערה, אתם אלה שחולמים.
אני לא רוצה להפוך לממוסחרת כמוכם. לא רוצה להסתובב עם אלה
שנחשבים מבחינתכם. לא רוצה את המועדונים האלה. לא רוצה שאנשים
יסתכלו עליי כמו שהם מסתכלים עליכם. אני זה אני, אני זה לא
אתם.
אני לא רוצה להראות כמוכם, ראיתי איך היופי הורס אתכם. אני לא
רוצה שידברו על החבר שאין לי, או על ההוא שלא התנשקתי איתו. זה
לא עניינם. זה לא עניינכם. לא רוצה שיפיצו עליי שמועות, תפסיקו
לדבר עליי מאחורי הגב. אני שומעת הכל. אני רואה את הכל... אני
מכירה אתכם.
לא רוצה שתבטיחו לי הבטחות, אתם הרי אף פעם לא מקיימים אותן.
לא רוצה שתגידו שאתם חברים שלי, לא צריכה חברים כמוכם. אני לא
רוצה שתשנו אותי. לא טוב לי עם עצמי, אבל רע לי כשאתם מנסים
לבנות אותי.
אני זה לא אתם, אני זה אני. אני רוצה לבכות, ולכעוס ולשנוא את
העולם. ואני רוצה להיות לבד. זה עדיף על להיות אתכם. אני רוצה
פשוט להיות אני, ולחיות בשבילי... לא בשבילכם.