סיוון עמדה מעל ערמות הפרחים הטריים שניסו בכל כוחם להסתיר את
המוחבא מתחת.
את הקבר הטרי.
עכשיו סיוון הייתה לבד.
רק לפני מספר דקות עוד היו כולם.
סבתא רחל בכתה נורא וכל הזמן אמרה שהיא עומדת להתעלף...
אמא התמוטטה בזרועות המשפחה ואבא עמד ובכה בכי שקט ולא נתן לאף
אחד להתקרב אליו. כל אחד עפ"י אופיו וטבעו.
כולם חיבקו את סיוון, ניסו לנחם ואמרו שלבכות, זה מותר ואפילו
בריא במצבים שכאלה. אבל סיוון עמדה משותקת, היא לא הזילה דמעה,
רק בהתה בקבר הזה, בקבר אחיה, בהתה ומדי פעם כתפיה רעדו קמעה.
היא חיכתה שכולם ילכו, חיכתה להיות עם עצמה.. ואיתו. עכשיו היא
לבד. לאט לאט הפה נפתח והמילה הראשונה זורמת לה, מחכה כבר כל
כך הרבה זמן להאמר. "עומר", היא לוחשת, אני אוהבת, מתגעגעת,
כבר חמש שנים.
"למה היינו צריכים לריב?" במשך חמש שנים הם לא דיברו. יום אחד
סיוון ידעה שהדרך בה גדלה, אינה נכונה בעבורה. היא הודיעה
למשפחה, בעדינות, עד כמה שאפשר, שהחליטה לחזור בתשובה.
כשההורים שאלו על כך, היא אמרה, "כן, כן, ממש דתיה. לא, אמא,
לא חרדית, אבל דתיה ממש. לא, אמא, אני לא חולה וזה לא שלב,
החלטתי וזהו. אני לא מבקשת שתעשו כמוני, רק תקבלו אותי כמו
תמיד. אבא, אתה עדיין אבא שלי ואמא, אני הרי תמיד אוהבת אותך".
ורק עומר ישב בצד ולא פצה הגה. סיוון הסתכלה לעברו במבט חם
ואוהב, הרי הם תמיד היו כל כך קרובים, הוא בטח יבין ואולי
אפילו יעזור קצת עם ההורים. אבל עומר קם והודיע נחרצות: "אחות
דתיה לי לא תהיה. אם את רוצה, תהיי דתיה, אבל אז לך ולי אין
דבר במשותף." אמר - ויצא מן הבית. סיוון הוכתה בהלם. לזה, היא
לא ציפתה. מאותו יום עומר לא החליף עימה מילה, גם לא שלום, עד
שלא התראו כלל. ההורים ניסו לפייס בינם, וגם אישתו של עומר
דיברה איתו מספר פעמים. כלום לא עזר. שניהם המשיכו בחייהם,
שניהם הצליחו בכל אשר עשו. ילדיו של עומר גדלו והגדולה כבר
בצבא, וסיוון התחתנה, הקימה בית, למדה. לשניהם היו חיים
מאושרים אבל את כאב הניתוק מאחיה סיוון תמיד הרגישה. עכשיו,
היא עומדת מעל הקבר.  הפרידה הסופית, פרידה שאין ממנה חזרה.
הרופאים אמרו שהוא לא סבל, שזה היה מוות מיידי. המכונית התנגשה
בעמוד. הוא לא סבל. מוות מיידי. פתאום היא הרגישה את הדמעות.
את כל הדמעות שכבר שנים יושבות לה בגרון ומחכות. זרם הדמעות
שטף את פניה ולא ידע די. "עומר", היא לחשה. "עומר!" היא צעקה.
"אני אוהבת אותך, ואת הפרידה הזו אני לא מוכנה לקבל." היא החלה
לומר תהילים על קברו והתפללה לעילוי נשמתו. "אם היית פה, היית
צוחק עלי, אני יודעת. אבל עכשיו, כשאתה שם, אולי אתה יודע,
אולי אתה מבין." ובזמן התפילה זיהתה פסוק שאותו היא צעקה. השם,
בבקשה... "כי אין צדיק בארץ ולא יחטא." תזכור לו את כל הטוב
ולא רק את הרע. "עומר" היא לחשה בשארית כוחותיה, "אני לא אמרתי
לך את זה, אבל אני סלחתי כבר מזמן. סלח לי אתה בבקשה, עכשיו
ממקומך, על שהייתי עקשנית בדיוק כמותך ולא עשיתי שלום בינינו."
סיוון הניחה על הקבר אבן קטנה. היא הסתובבה ללכת, ממאנת להאמין
שרגליה מסוגלות עוד להוליך את כל הכאב שגופה מכיל. היא צעדה
לכיוון הרכב, בו חיכה לה בעלה, כאשר שמעה צחוק מוכר ואת קולו
של עומר לוחש - "סיוון."  היא פנתה אחור בחדות, בכדי לגלות שיש
שם חלל ריק. אותו חלל שנשאר בליבה, ופנתה משם בבכי.