שנה.
מדהים איך ישנם הדברים האלה שתמיד נראה שחלף כה הרבה זמן מאז
שהם התרחשו
ואז מצד שני יש את אלה שנראה שהתרחשו רק לפני מספר חודשים.
אני יודעת שאני עוד אצטער על שלא התאמצתי לזכור,
שלקחתי דברים כברורים מאליו
שחשבתי שהכל ישאר חרוט.
עד מתי אני אזכור את הקול שלך?
עד מתי אני אזכור את מגע ידך?
את החיוך הקטן עם ניצוץ לממזריות צעירה ושובבה.
את המקל שכ"כ סימל אותך אך היה כה מרוחק מאופייך.
את השיער הלבן על ראשך, כה בריא ואינו חושף כמעט דבר, מלבד
האיזור הפיצפון במרכז.
את ריח מי הגילוח שכ"כ אהבת דווקא את הסוג מהבקבוק האדום,
דווקא זה שקשה להשיג, זה הכי פשוט שיש, את זה אהבת.
את העמידה שלך במטבח כשרחצת כלים וכ"כ התביישתי להוסיף עוד כוס
ליד הכלים המסובנים.
את איך שהסתכלת עלינו כשהיינו קטנים וישנו.. חשבת שאני לא
מציצה מבין עפעפיי ורואה את החיוך האוהב והדואג, אני יודעת שזה
המבט שיש לך כשאתה מסתכל גם עכשיו, אהבה אמיתית.
את איך שאהבת לדגדג את כפות הרגליים שלי ולהצחיק אותי.
את איך שלפני כ"כ הרבה שנים, נעמדתי מולך עם שתי בובות מסורקות
ויפות ושאלתי , "סבא, מי יותר יפה?" והצבעת עלי. שוב שאלתי
ואותה תשובה, אני יודעת שהאמנת בזה.
את הקול שלך, שואל אותי מבעד לשפופרת אם אני מרגישה יותר טוב
ותמיד אמרתי שכן, רק כדי שלא תדאג.
את איך שהיית הולך בפרוזדור מעט לפני שנכנסת לחדר השינה ושמת
לנו נורה קטנה כדי שלא יהיה חשוך מידי.
את השאלות שלך על הגן שלי, הבי"ס, שיעורי הנהיגה, הכל בכזו
הבנה וחוסר ביקורת טוטאלי.
את זה ששאלת מתי אני אקח אותך לסיבוב עם רשיון הנהיגה הטרי
שלי, פחדתי עלייך.
אני כ"כ מצטערת.
את הקמטים הקטנים בכף היד.
את המבט המוזר שהיה על פנייך כשנתנו לך את הכלבלב מחרסינה
למתנה ליום ההולדת, האחרון, אהבת כלבים.
את איך שמבעד לתרופות ההרגעה, אחזת בידי והתחננת שאני אקח אותך
הביתה כשהיית חולה בבי"ח.
אלוהים יודע כמה שרציתי.
את לחיצת היד החלושה שלך, תזזית כה עדינה, כששכבת במיטת החולי.

כמה שהיא היתה מלאת חשיבות בשבילי.

ואת הסוף, דווקא את הסוף אני לא מצליחה לשכוח.
דבר אחד ברור לי, כעת יש אדם אחד פחות ברשימה הקצרצרה של רשימת
האנשים שבאמת מכל הלב אוהבים אותי.

אני מתגעגעת ואוהבת.