נקמת גמדי הגינה
יו.
אני איגור ("השיערשלךבוער") ברמן. זו בעיקרון הפעם הראשונה
שאני כותב לאתר זה שלכם, לכן במקום לכתוב על נושא אקטואלי בוער
זה או אחר, אני אכתוב על עצמי (בעצם, אני אהוב לחשוב שאני עצמי
נושא אקטואלי בוער). ואני לא אכתוב על עצמי סתם בגלל שאני סנוב
אגוסצטרי (מילה ארוכה, אני יודע), אלא גם בגלל שאני נהנה
להשלות את עצמי שקוראיי באמת מכירים אותי, אפילו אם רק קצת.
טוב, נתחיל מההתחלה- הכותרת. אני כותב כבר בערך שלוש או ארבע
שנים (כיתה ו הייתה טראומטית במיוחד בשבילי, אז הזיכרון מאז די
מעורפל) ואני גאה להגיד שבאף אחד מהמדורים שכתבתי לא היה שום
קשר בין הכותרת לתוכן של המסמך, היו אנשים שטענו שיש קשר, הוא
פשוט מטאפורי וסמלי מכדי שאפשר יהיה להבחין בו בעין הבלתי
מזויינת (הוורד שלי לא מקבל את המילה הזאת) , אבל אנשים אלה
היו בדרך כלל מורות לספרות, אז אף אחד לא לקח אותם ממש
ברצינות.
וזה מביא אותי לשאלת השאלות ("מה מידת החזייה שלך ?" ...) -
השאלה "למה ?", למה אני כותב, למה עכשיו ? טוב, אז אני כותב אך
ורק בשביל הבריאות הנפשית שלי. במשך שנת הלימודים הייתי כותב
מדורים לביצפר פעם בשבוע בערך, אבל עכשיו נפל עליי החופש
הגדול, ואיתו נפלה עליי ההשראה, ואין לי מה לעשות איתה. חשבתי
לצייר, אבל בשביל זה צריך לגדל שפם של צרפתים ולקנות כובע
מוזר, ואין לי זמן לזה, חשבתי להקים להקת פאנק-רוק, אבל אני לא
יודע לנגן על כלום ויש לי קול של עורב דרוס, אז גם חלום זה
נגזל ממני, לבסוף הבנתי שאני לא יכול להימלט מהייעוד שלי, ואז
בדיוק באותו היום ראיתי מודעה על אתר של אנשים משועממים כמעט
כמוני, והנה אני כאן. טוב, עכשיו שסיימתם את ההקדמה הארוכה
ביותר שקראתם בחיים שלכם, אתם יכולים להמשיך לתוכן האמיתי של
הסיפור.
"תוכן ?" את שואלים, ועל פניכם הבעות תמוהות, כן, תוכן, או
במקרה שלנו סיפור שכביכול מתרחש במקום שאין לו שום קשר עם
עולמנו היום יומי, כביכול. תסתכלו עליהם ותראו אותנו.
טוב, סיפורנו מתחיל בכפר ציורי וקטן (לא, לא בפאתי מחנה
הפליטים ג'נין, אלא) בסקוטלנד, כן, סקוטלנד, ארץ ההזדמנויות,
החצאיות והסקוטים. את שמו של הכפר אני לא מסגל לבטא או להעלות
לכתב, אז פשוט תאמינו לי שזה כפר ציורי וקטן. סיפורנו עוסק
בתלמיד חטיבה לא כל כך שונה מאף אחד מאיתנו, תלמיד כיתה ח או ט
או אפילו י, אף אחד לא ממש יודע כי בסקוטלנד חשבון בסיסי
לומדים רק באוניברסיטה. שמו של גיבורנו ציורי גם הוא, ומתגלגל
על הלשון כמו (מה לעזאזל מתגלגל על הלשון ?) מילים אחרות
שמתגלגלות על הלשון, שמו הקצר אך קולע הוא ביורן.
למראית עין ביורן הוא ילד ממוצע לחלוטין, אך ברור שהוא אינו
ממוצע, שכן אם הוא היה ממוצע, למה לכתוב עליו? אז מה שמבדיל את
ביורן מכל שאר בני גילו היא המשפחה שלו, ביורן הוא נצר למשפחת
ברברים שבניה היו שוחטים דברים עוד מלפני ימי הביניים. אבל זה
לא הכל, אבותיהם של רבים מתושבי סקוטלנד היו ברברים, אך משפחתו
של ביורן היו היחידים שנשארו נאמנים למסורת עתיקת היומין,
ובעוד הוריהם של חבריו של ביורן היו רואי חשבון או רופאים או
במקרה הרע עורכי דין, אביו של ביורן היה ברברי, ואני לא אומר
את זה בתור עלבון, זו פשוט הייתה העבודה שלו.
כבר כשהיה בכיתה ב, ביורן החל להבין שהיה בו משהו שונה,
כשהילדים האחרים היו אומרים "אבא שלי סוכן מכירות, הוא עובד על
אנשים בעיניים" או "אבא שלי מנתח מין, הוא עוזר לאנשים לגלות
את האני האמיתי שלהם" ביורן היה יכול להגיד רק "אבא שלי ברברי,
הוא שוחט מכשפות ודברים" ומיותר לציין שכל שאר הילדים צחקו
עליו, ואפילו היועצת של בית הספר קראה לו והסבירה לו ש"זה לא
נורא אם אבא שלך מובטל, לא צריך להמציא שטויות כאלה כדי
שהילדים לא יצחקו עלייך". אף אחד לא הקשיב לו כשאמר שאבא שלו
באמת ברברי, עד שיום אחד בכיתה ה, אימו של ביורן הכעיסה את
האלים העתיקים והייתה עסוקה מדי מכדי להגיע לאסיפת ההורים של
ביורן, אז היא שלחה את בעלה, אביו שלב ביורן. האב, שחינוך
ילדיו היה מאוד קרוב לליבו הגיע בדיוק בזמן, לבוש אך ורק
בתחתונים מעור של מפלצת זו או אחרת, עם גרזן גדול תלוי על
החגורה, לא מגולח עם זקן גדול וכתום ושיער שנראה כאילו התגוררה
בו משפחת סנאים.
הייתם חושבים שביורן היה שמח להוכיח לכולם שאביו באמת ברברי,
אך הוא לא היה. אתם רואים, בכיתה ג בערך, ביורן הבין שאין
סיכוי שמישהו יאמין שאביו ברברי, אז הוא הפסיק לדבר על זה
ו"הודה" שאביו הוא בעצם בעל מסעדה. עד כיתה ד כל הדברים שסיפר
ביורן על אביו קודם לכן נשכחו, והוא אפילו השיג לעצמו כמה
חברים. לכן ביורן חשש שברגע שהכיתה והמורה יראו את אביו המצב
יחזור לכפי שהוא היה בכיתה ב, ואולי אף יחמיר.
אולי אתם חושבים שהוא הגזים קצת בחששותיו, אך הרשו לי להסביר
שמלבד העובדה שאביו הסתובב בתחתוני פרווה עם גרזן (שזה מביך
בפני עצמו), אביו היה גם נוהג לשחוט דברים על ימין ועל שמאל,
ולא רק כשהוא היה עצבני, אלא גם כאשר היה כל כך שמח שהיה חייב
להראות את זה בצורה כלשהי, והוא היה שמח הרבה, מה שמביא אותי
לבעיית השתייה שלו. למרות שבסטנדרטים של ברברים הוא לא היה
שותה הרבה, ואפילו היה מאוד מתורבת, בסטנדרטים של אנשים רגילים
אביו של ביורן היה שיכור מטורף.
וככה, לא מגולח ולא מסופר, בתחתונים עשויים מעור של מפלצת, עם
גרזן תלוי על החגורה ובקבוק שיכר ביד ימין, הגיע אביו של ביורן
לאסיפת ההורים, והשאר בפרק הבא...

טוב, זה היה הסיפור בינתיים, את רואים כבר עליי שאני אחד שזקוק
לתשומת לב נכון ? אז בבקשה תכתבו תלונות, הצעות או מתכונים של
סבתא שלכם למרק בתגובות.

סיונארה.