יום שבת
השעות נוזלות כמו מים,
כבר חמש וחצי,
לפני דקה היה שלוש,
היא עוד לא מסוגלת,
שונאת לשון,
שונאת אנגלית,
שונאת היסטוריה,
שונאת שיש שיעורים ביום שבת,
שונאת את הבגרות,
היא חושבת שזה יותר מידי בזבוז אנרגיה במבחן אחד,
כל כך הרבה זבל במבחן אחד,
טיפשי,
מטומטם,
והיא מתרגזת,
בורחת,
מהכל,
יושבת מול המחשב,
מחפשת מפלט באינטרנט,
חושבת שזה יעזור,
בעצם היא אפילו לא חושבת,
היא מכורה,
מכור לא חושב,
ישר אינטרנט,
ואז כשהיא רואה שאין מה לעשות,
שהזמן נוזל לה ככה,
כמו מים,
מאחת לשלוש,
משלוש לשבע,
בלי פרופורציה,
אז היא הולכת ומחפשת את השיעורים שלה,
הם נעלמו,
מכל הבלאגן שלה,
ואז היא מוצאת,
ושוב מתייאשת,
דאמט,
צורחת בלב,
בלשון היא מיואשת כבר מזמן,
באנגלית היא אין לה כוח,
והיסטוריה...? כנ"ל
ושוב היא בורחת,
מתקשה להתמודד,
או שאולי היא מכורה גם ללחץ,
כי בלי לחץ היא לא פועלת,
היא מוכרחה את הלחץ הזה,
כדי להוכיח לעצמה שיש לה חיים,
סוג של,
שלא משעמם לה,
למרות שכן,
בשבת בורחת,
מהכל,
מהחיים,
מהשיעורים,
רוצה לגמור עם זה כבר,
להיות אחרי,
עוד 15 ימים לבגרות בהיסטוריה,
עוד 6 ליומולדת,
17
היא עוד לא מעכלת,
17? מה פתאום 17?
זה נשמע כל כך ענק,
היא חושבת,
אבל מה לעשות,
אחרי 16 בא 17, נכון?
מסתבר שכן,
בא לה להקיא,
וכלום לא יוצא,
אולי רק כמה דמעות מאולצות...