12:05.
"אני צריכה לדבר איתך", הקול הרגוע בצד השני של הקו העביר בו
רטט, הוא לא יכל להעלות בדעתו מה היא רוצה לומר לו, ועוד
בדחיפות כזו. "אבל רק כשתגיע הביתה", המשיך הקול השלו של
הבחורה בצידו השני של הקו, הבחורה שאהב. הציפייה תהרוג אותי
הוא הרהר לעצמו. "אני אתקשר ברגע שאני מגיע" ענה, מנסה להסתיר
את החשש בקולו.

17:10.
צלצול צורם בחלל החדר. בחוסר רצון גוררת את עצמה לענות לטלפון,
השיחה הזאת, היא כבר יודעת איך היא תיגמר. היא כבר יודעת מה
היא הולכת להגיד, הכל מתוכנן, משפט אחרי משפט. 3 שנים ביחד.
"מתוקה, אני עוד שתי דקות בבית", הוא נשמע מעודד יותר, לא חושש
כמו קודם. חדות הבחנה, נבנית אחרי שמכירים מישהו כ"כ הרבה זמן.
"אני כאן" ענתה, מנסה לא להשלות אותו בנימה אופטימית מדי.

לפני שנה.
"היי", הוא פנה אליה בצעד לא מחושב לחלוטין, הוא החליט ללכת על
זה. היא הסתובבה, הקול הזה היה שייך לגבר יפה, בעל עיניים
ירוקות מדהימות. "אני אריק" הוא המשיך, "ואת?", "סיגל" היא
ענתה. זה היה באחד הפאבים החדשים באזור ת"א, בעוד אחד מהערבים
בהם היא הייתה צריכה לגרור את כל החברים העצלנים שלה לבילוי.
הוא חייך והתיישב לידה. השיחה זרמה.
"אהבה ממבט ראשון", סיגל, סקפטית מלידה, מעולם לא האמינה בזה,
משהו פשוט אמר לה שזה מה שקרה לה ולאריק.

17:20.
"עומס בכביש 487 עקב אוטובוס שעולה באש", בישרה השדרנית של
גלגל"צ בעוד אחד מדיווחי התנועה שלהם.
"שתי דקות" היא חשבה לעצמה, ביטוי נפוץ וכ"כ לא מציאותי. היא
שנאה למתוח את זה, גם ככה הבטן שלה התהפכה.

20:00
אם הוא לא יעשה את זה, אני אעשה את זה החליטה.
צלצול, שניים, שלושה, אף אחד לא מרים את הטלפון.
"תאונה קטלנית בכביש 487 גרמה להתלקחות האוטובוס בו היו כ20
נוסעים, שניים נהרגו במקום, השאר פונו לבתי החולים באזור במצב
בינוני עד קשה, שמות ההרוגים טרם הותרו לפרסום". הטלוויזיה
דלקה.
"הלו", סוף סוף מישהו החליט לענות, זה היה הקול של אימו.
"רינה, זאת סיגל. את יודעת איפה אריק?". בצידו השני של הקו
קולה של אימו החל להיסדק. "סיגלי, כדאי שתגיעי לכאן".

22:00
היא לקחה את מפתחות המכונית ונסעה לבית שלו, עם נעלי הבית, בלי
לחשוב פעמיים.
רינה פתחה את הדלת, עיניים נפוחות ואף אדום.
סיגל התמוטטה על המפתן. רינה ואחותו של אריק גררו אותה לספה
בסלון. הדמעות החלו לזלוג באופן בלתי נשלט במורד לחייה.
בחדר דלקה הטלוויזיה, קולה הכה מוכר של הקריינית הטלוויזיונית
הדהד ברקע, בעיני סיגל היא עכשיו הייתה נביא הזעם כשהקריאה את
שמות ההרוגים.

הציפייה הרגה אותו. האהבה מתה.