הכאב לא יוצא, הוא אוכל מבפנים,
הוא מכאיב, הוא מעוות את הפנים.
אומרים שאלוהים בוחן לב וכליות, אך אם הוא רואה, למה הוא לא
עוזר? למה הוא נותן לזה להימשך עוד ועוד, להכאיב יותר ויותר?

אנשים טובים באמצע הדרך, יש גם אנשים רעים אך האם אי פעם תפגוש
אנשים עוזרים ?
אין לנו תקנה. אין תקווה, היא נגמרה.
אבדה לה לנצח בתוך התמימות. אני רק רוצה למות.
החיים הם סבל מתמשך, אין להם טעם. אין אור בקצה המנהרה והמנהרה
שחורה
העצב שולט הוא עוטף אותי. הוא רוצה לבלוע ולשרוף אותי. חשיכה
שולטת. ממלכה אפלה.
אלף דמעות כל שעה עגולה.
מבחוץ אני בסדר, מבפנים הכל רקוב.
מבחוץ אני שמחה, מבפנים הכל עצוב.
האוויר נגמר לי, לקיר הזה אין שם. אני רק רוצה במהירות להיעלם.
הריקנות מהפנטת לוקחת אותי רחוק, אבל הקיר עומד מולי תמיד. אני
נופלת עמוק. עמוק מדי, לא יכולה לחזור.
    השעה עגולה.
אני מפחדת מהחושך. הכלב שיושב בתוכו. הוא נובח באקסטזה, לא
יכול לשתוק,
אני רק ילדה, עוד קורבן של הכלב. הוא רודף אותי, שומר על הקיר.
והקיר עליו. הם חברים נגדי, הם נגדי.
לא קולטת דברים והדברים לא קולטים אותי.
שניהם רוצים להרוג אותי. אני כל הזמן בורחת מהם. אם אתה לא חלק
מהפיתרון, אתה חלק מהבעיה. הפיתרון רחוק, אני רק ממשיכה לשקוע
עמוק.
מרגישה את פעימות הלב בכל איבר ופינה בגוף. כל עצב ועצב שהיה
בי, חשוף..
האם זה הסוף?" שואל בפחד הלב, "לא, זו רק ההתחלה" עונה לו
הכאב...."

כשאני יושבת וקוראת את זה עכשיו... אני מרגישה כל כך שמחה
שיצאתי מזה. זה נגמר.