אני תוהה מתי זה קרה בדיוק שהפסקתי לבכות באמת. אתם יודעים איך
זה כשילדים בוכים, בלי מעצורים במין בכי משחרר כזה, רטוב עסיסי
אפילו וקולני עד כדי שהשכנים יצאו לברר מה קרה?  אני עדיין
זוכרת איך זה.  לבכות כי אמא כעסה, כי נשבר אגרטל, כי ראיתי
חתלתול מת, פשוט לשפוך את כל הכובד מעל לכתפיים ולהרגיש הקלה
ורגיעה שאין לה שניה בעולם.  אילו יכולתי לשים את האצבע על
היום המדויק בו הפסקתי לבכות באמת, אני די בטוחה שזה היה ביום
בו לראשונה הרגשתי אישה.  זה היה ביום בו החלטת לא לקבל "לא"
כתשובה לגיטימית ממני, הילדה בת ה-15 שהאמינה, ושתקה, ולא בכתה
באמת.  עד היום לא.  אז גם לא יכולתי לחייך.  בכלל.  אפילו
החיוך המזויף שלי כבר נראה כמו עיוות בלתי-רצוני, כאילו מישהו
דרך לי על הזנב הרגשי הבלתי-נראה.  אבל אחרי שסלחתי לך, למדתי
לחייך מחדש.  כן, סלחתי.  אתה לא חייב להאמין אבל אני סלחתי לך
אבל לעצמי אני לעולם לא אוכל לסלוח על שנתתי לגרוע מכל לקרות
לי.  זו הייתה אשמתי בסופו של עניין כי לא עצרתי אותך.  כי לא
ברחתי.  אשמתי.  ולא משנה אם תנסו להגיד לי שלא, וזה הוא החלאה
ואני לא אשמה כי הייתי ילדה והייתי תמימה... אני לא משתכנעת.
אני אשמה.
אבל שום דבר הוא לא תמידי. גם לא אשמה או שנאה עצמית. ואולי
יום אחד, אני אסלח לעצמי ואז הכחול של השמים יקיף אותי ברגיעה
חסרת גבולות, וחום השמש ימוסס את הקרח שבניתי בלבי ואני אבכה.
אני אבכה כמו שבכיתי כשהייתי בת 5, בלי מעצורים, בלי גבולות.
אני אבכה, וזה הכל יצא, יפלט ממני בזעקות כאב חנוקות מדמעות
ואני אהיה שוב שלמה.  אבל כבר 4 שנים עברו ועדיין היום הזה לא
בא. ואני מרגישה לפעמים שהדמעות חונקות אותי, ממלאות אותי
בפנים ואני מוציאה אותן טיפין טיפין ומקווה שלא אתפוצץ לרסיסים
לפני בוא היום, בו אוכל שוב לבכות באמת.