באיזשהו שלב הוא כבר לא יכול היה לסבול  את זה יותר.  הלחות
המעיקה שנשבה מהים הדביקה את הגופייה שלו לגופו באמצעות טיפות
זיעה עיסתיות.  טעם הבירה בפיו התערבב עם גרגירי חול מלוחים
שנדבקו לפיה של הבקבוק.   הכול מסביבו היה דביק מדי, מעיק מדי;
והראש שלו הסתובב במין תחושה קשה של חוסר יציבות והעדר משקל
מוחלט.

על שפת החוף, שם הוא ישב, ישבו איתו עוד כמה אנשים בני גילו.
כולם בשנות העשרים הצעירות של חייהם, מרביתם משוחררי צבא (למעט
שני אנשי קבע ועתודאי שהיו חלק מהחבורה).  סך הכול הם היו
חמישה עשר אנשים לבערך, עם  כמות פחות או יותר שווה של בנים
ובנות.  אחד החבר'ה הביא איתו מערכת סטריאו נישאת, וקולות
משכרים של מוסיקת רגאיי ג'מאייקנית פילחו את חלל הלילה.  עם
ריח הים והבירות התערבבו גם ריחות עזים של סיגריות, נרגילות
ועוד כמה משקאות שהוא לא זיהה את טיבם, אך שיער כי קרוב לוודאי
הכילו כמויות נאות של אלכוהול ושאר כימיקלים בחובם.  

כל הדברים האלו יחדיו יצרו אצלו תחושה אמביוולנטית.  מצד אחד,
הוא  נהנה מהאווירה הכללית, התרפק על האלכוהול המסנוור והתענג
גם על שאיפות נטולות דאגה של נרגילת מנטה-אבטיח, שהובילו
אחריהן גם נשיפה של צורות מגוונות של רצועות עשן מפיו:
עיגולים, קוים מקוטעים ו-חצונים קטנים שכאלו, אותם שילח לתוך
העיגולים ובאחת התפוגגו אל תוך עצמם.  כמו כן גם נשענה על כתפו
עלמת חמד של ממש, שזה זמן רב לא זכה לנשק פה רך ומתוק כשלה,
נקודה שלכשעצמה היה די בה בכדי לסלק מעליו כל תחושת מועקה
וחוסר שייכות.  

ועדיין, מצד שני, חום הקיץ הממוטט הכביד והקשה עליו להתנהל
בצורה סדירה, כל ההווי מסביבו נראה היה לו כמופרך מיסודו, והוא
לא הרגיש מחובר יותר מדי לאף אחת מההתרחשויות שחלו מסביבו: החל
בדיונים הפילוסופיים וכלה במיני-התמסטלות הקבוצתית.  
משהו שם לא היה תקין.

איך הוא בכלל הגיע לשם?  באותה שעת לילה שכוחת אל שום דבר כבר
לא נראה היה לו ברור מדי.  בעקשנות מחשבתית שגרמה לגלגלי
זיכרונו לחרוק, ניסה לשחזר בדיוק מה עבר עליו עד אותו רגע ממש,
בכדי שיוכל לכלכל בהתאם את צעדיו הבאים.  

הוא זכר את תום, החבר שלו מהעבודה, שסיפר לו על מסיבה גדולה
שמיכל, ידידה שלו, מוזמנת אליה בהרצליה פיתוח.  הוא זכר את
עצמו גורר למסיבה את חברו הטוב ביותר (שאת שמו משום מה לא
הצליח לשחזר באותם רגעים), שנעלם עם אחת מבאות האירוע דקות
ספורות אחרי שהגיעו למקום (ולקח איתו, אגב כך, את אמצעי
התחבורה היחידי שהיה לו בכדי לצאת משם ולשוב הביתה).  משם
ואילך הכול היה טשטוש אחד גדול.  הוא הקפיץ שלוש טקילות עם
תום, פיתח שיחה סהרורית עם שתי חברות של מיכל על מהות החיים
ושאר דברים שוליים שכאלו.  אחר כך התחיל להקיא (או שאולי היה
זה לפני זה), וחבר של תום, מוטי, שבדיוק היה במכינה קדם אקדמית
לרפואה, ביצע בו כמה תרגילי מד"א בהם צפה, כנראה, ביותר מדי
סדרות רפואה אמריקניות בטלוויזיה.  משכשלו הניסיונות להשיבו
לתלם דרך הרפואה, הגיעה לפתע גאולה מכיוון לא  צפוי.  נטע,
ידידה של מוטי, גילתה אמפתיה למצבו העדין והתנדבה להסיעו הביתה
במיידי, "ויפה שעה אחת קודם".

עכשיו, לא בכל יום מוצא עצמו בחור צעיר מוזמן לטרמפ עם עלמה
נאה כמו נטע, ועל כן ללא היסוס ירד איתה למכוניתה ממרום גג
הוילה בה התקיימה המסיבה (ואולי בכלל מוטי סחב אותו לשם -
זיכרונו היטיב לבגוד בו, כאמור, בלילה ההוא).  הנסיעה הייתה
חלקה ונעימה, והוא העביר אותה בדיון קליל ואוורירי עם העלמה
הנאה שלצדו בדבר חייו חסרי התוחלת של הזבוב הארצישראלי המצוי.

 "מה הטעם בלהיזרק כל היום ממקום למקום בלי מטרה, להידבק לתחת
של אנשים שאתה לא מכיר ובסוף להימרח על איזו שמשה מרחק אלפי
קילומטרים מהבית?", תהתה הנהגת, והנוסע המטושטש הנהן בלהט
ובהסכמה.  

החלון הקדמי היה פתוח, והאוויר מבחוץ הקל במקצת את תחושתו
הכללית.  השיחה באמת ובתמים עניינה אותו, ודיברה אל ליבו עד
מאוד.  ובכלל, הכול התנהל באופן חיובי ונחמד, עד שבמחצית הדרך
קיבלה נטע טלפון מחברתה (או שמא היה זה מידיד?) שהזמינה אותה
למפגש של חבר'ה על החוף.
 "אז מה אתה אומר?", היא שאלה אותו בספונטניות חיונית, פותחת
עליו זוג עיניים כחולות וגדולות ,"זה לא יהיה להרבה זמן.
נקפוץ לשם לאיזו שעה להגיד שלום, ומשם אני כבר אקפיץ אותך
הביתה, טוב?"
הוא היה כל כך שיכור וכל כך עייף שלא הייתה לו ברירה אלא
להסכים, באותו הנהון אך בהרבה פחות להט מאשר זה בו היה שרוי
כאשר האזין ל-'תיאוריית הזבוב' ההגיונית להפליא שלה.

הנשיקות שלו עם נטע על החוף היו עמוקות וטעימות.  היה לה טעם
בתולי של נערה שרק גילתה את העולם, חרף היותה בת עשרים פלוס
(היא לא הסכימה לומר לו פלוס כמה).  גופה החלק נצמד לגופו
המיוזע, ומבעד לגופייתו יכול היה לחוש בדפיקות ליבה המואצות
ובחום גופה מתערבב עם שלו.
 "אמרתי לך ששווה לך לבוא?", קרצה לעברו, וזרקה גם חיוך
מתגרה.
איך שנחתו על החוף התנפלה עליו בתאווה, לא לפני שהספיקה להציגו
בפני חבריה כבן זוגה החדש.  לדבריה, הם יצאו מזה כחודש וחצי,
ורק עכשיו החליטו להכריז בפומבי על אהבתם, לאחר שהגיעו למסקנה
הבלתי נמנעת שהם שייכים זה לזו.  והוא?  מעולם לא שמע גיבוב כה
גס של שקרים במשפט אחד; אולם כל עוד העניק לו הדבר אשראי על
גופה, התעלם מוחו של העלם מהכשל המוסרי שבדבר והאלכוהול ששתה
לפני כן שב לשחק תפקיד מרכזי בסיפור.  וכאילו בשביל לחזק
ולהעצים תחושות אלו, ישר גם דחפה לו נטע בקבוק בירה לפה
והושיבה אותו קרוב קרוב לנרגילה של החבורה, שהייתה בטעם
מנטה-אבטיח ממסטל.  

בדקות הבאות, נטע המשיכה לדסקס נושאים עקרוניים שברומו של עולם
עם חבריה הרבים.  בין היתר, הם דנו באספקטים הסקסיים באישיותו
של אריק שרון ובחשיבות הקטשופ ככלי תרבותי בחברה המערבית של
שנות האלפיים.   בן זוגה הארעי של נטע התעמק מפעם לפעם בנושאים
שנידונו, אבל לא מצא צורך להוסיף נדבך פילוסופי משלו לנאמר.
משהו הציק לו.  
הוא שאף מהנרגילה, נישק את נטע והתאמץ מאוד חזק לזהות מה זה
היה.  עכשיו ממשחזר את רצף אירועי אותו ערב, וזכר (פחות או
יותר) איך התגלגל לאן שהתגלגל, נזכר לפתע שבכלל היה בדרך הביתה
ובכלל הקיא לפני שנטע הסתערה עליו בנשיקותיה ודחפה לפיו בקבוק
של  'קארלסברג' עם חצי ליטר חול בפיה.

מהים הגיעה בריזה ואיתה גם לחות נוראית.  בוב מארלי שר ברקע על
אהבה אחת ועל ציון.  גיבורנו חשב לסירוגין, מצדו, על צלילה
לשינה משובחת במיטתו הקפיצית ועל משגל לוהט עם נטע, אפילו שם,
על חוף הים.  משום מה לא הצליח להגיע להחלטה במה חשקה נפשו
יותר ברגע ההוא.  
הפתרון הגיע (כמו תמיד) יש מאין, בדמותו של זבוב שחור וזעיר,
שנחת בנונשלנטיות על כתפו הימנית החשופה, והחל מדגדג אותה
לאורכה ולרוחבה.  העלם ניער את הכתף, הזבוב התעופף ונחת על כף
ידו.  הזיז את כף היד, הזבוב קם ונחת על עורפו.  מכה על העורף
ולאחר כבוד ביצע הזבוב סאלטה הפוכה באוויר היישר לאחורי כף ידו
השניה.  

לאט לאט הרים הבחור את היד המחורקת לכיוון פניו, עד אשר נשקה
לקו של אפו ושתי עיניו הכמעט-כבויות.  הזבוב נותר ללא ניע על
גב היד, גם כאשר זו עמדה במקביל לפרצוף ענק של בן אדם מרוט
שינה.  האדם מצמץ, והזבוב גמל לו במצמוץ חייתי, של שמונה
עיניים אפלות שהבהירו חיש  את שמי הלילה.  

עם היד השנייה הניח העלם את בקבוק הבירה, שהיה מונח בין ברכיו,
על החול הרך לידו.  נטע הייתה מרחק סנטימטרים אחדים ממנו,
ובדיוק נרדמה לאחר שיחה רבת מלל עם איזה יוסי אחד על השפעת
העלייה הרוסית על צריכת האלכוהול בארץ.  בסוטול של צלילי
הרגאיי שאל בוב מארלי אם הוא יכול להיות נאהב, והזבוב גמל לו
במצמוץ שרק יחידי סגולה מסוגלים להבין.
 "אני יודע", אמר הזבוב בפיו הקטן לעלם ההמום ,"אתה מרגיש
שהכול סתמי, שאין סיבה ואין תוחלת.  יום אחד אתה נברא לתוך
העולם הזה ולמחרת אתה כבר לא פה, כמו ברק שחלף או הבזק אור
באמצע הפסקת חשמל."
 "בדיוק!", המשיך העלם את קו המחשבה של החרק, מהופנט מתוכן
הדברים ואופן  אמירתם ,"כאילו שרגע אחד אני יכול להקיא ולאף
אחד לא יהיה אכפת, ושנייה אחרי זה אני כבר מתחרמן עם בחורה
יפהפייה על שפת הים...  כאילו, מה הולך פה, בנאדם?  איפה
היציבות?  איפה השגרה?!"
 "נכון!!!", התלהב הזבוב וקולו הצייצני התגבר ,"זאת אומרת, גם
אני בן אדם - גם לי מגיע לדעת שלא הכול זה רצף של אירועים
סתמיים שמישהו קשר בסרט והחליט להעניק להם את התואר 'חיים'!
אחרת מה הטעם?  רגע אחד אני מוצץ טיפת זיעה אצל חייל מיוזע
בתחנה מרכזית באר-שבע, ופתאום אני מוצא את עצמי בחום
הבלתי-נסבל של צאלים, מוקף מילואימניקים שחזרו מהשטח ולא
התקלחו כבר שבוע!  בשביל מה זה טוב, אחי, בשביל מה?!"
 "כן...", השיב העלם, וקולו צלול ורגוע ,"אבל אתה לא בנאדם.
אתה זבוב.  אצלך זה בסדר.  כאילו, אתה חי רק יום אחד.  אצלך זה
כל הקטע, לא?"
 "ואצלך, בנאדם, זה לא הקטע?"
האדם השתתק, וכך גם בן-שיחו.

מסביב, ארבעה עשר זוגות עיניים תמהות ובוחנות ננעצו בגבר הצעיר
והשיכור שזה עתה סיים לנהל ויכוח אידיאולוגי עם זבוב.  היה זה
זבוב מעט יותר גדול מהממוצע, אמנם, אבל אחרי ככלות הכול עדיין
חרק מעיק ומיותר, אדרבא בחום יולי-אוגוסט הארצישראלי הידוע
לשמצה.
 "בואי נלך, נטע", אמרה איזו גברת שמנה בטון מאוס לזוגתו של
מיודענו, שניעורה אף היא לאור דו-השיח הרועם שניהל בן-זוגה
,"נראה לי שהחבר שלך התחרפן פה  באופן סופי..."
 "לא, זה בסדר", הגנה עליו נטע במפתיע, מיהרה לקום ולרוץ
לעברו, ונשקה על מצחו מבלי שהבין כלל מה מתרחש ,"הוא בסך הכול
מממש תיאוריה שלימדתי אותו על תוחלת חיי הזבוב."
קולות של תיעוב וסלידה עלו מהחבורה:
 'שוב פעם נטע עם כל הדפוקים שלה?'; 'כבר ציפיתי ממנה
ליותר!'; 'מתי היא כבר תצא מהסרטים הרעים שהיא חיה בהם?!'.
חבורה עליזה ושמחה הפכה בן רגע לקבוצה נרגנית ועייפה.    
 "אתם יכולים ללכת...", שחררה אותם נטע בתנועת יד מגרשת.
הארבעה-עשר הסתובבו ופנו לדרכם, כשמאחוריהם השתרך (בזמזום
גבוה, יש לציין), הזבוב הפייטן והאומלל.

כשנשארו רק שניהם על החוף, ליטפה נטע את פני העלם שלה, והושיבה
אותו על שמיכת פיקה נעימה.  היא נשקה ברכות על לחייו ומחתה
בידה האחת את קורי השינה מבין עיניו.  
 "מסכן שלי, אתה באמת עייף...  מדבר כך עם זבובים לאור ירח."
הוא משך בכתפיו באדישות, והרהר בינו לבין עצמו אם אכן הזבוב
צדק.  האם באמת נדון לחיות חיי נצח כמי שנע ונד ללא כל מטרה
ברורה?
 "זה בסדר", אמרה נטע ,"אני מבינה אותך.  הייתי צריכה לקחת
אותך הביתה כשנסענו ולא לגרור אותך איתי לחבורת הלוזרים הפתטית
הזו.  עלק סטודנטים ואנשי קבע בצה"ל.  תגיד לי אתה, באמת, מה
כבר הם מבינים?"
 "כלום, אני מניח", הוא מלמל.
אחר כך הם עשו אהבה עד אור הבוקר על החוף.