[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סער ורדי
/
על גבול האבסורד

זה נראה היה רך וסמיך, מעודן להפליא, מגרה בצורה בלתי רגילה.
צבעו הלבן של הקרם כאילו קרא: 'לקק אותי... שאב אותי
לתוככך!!', ולגבי דידו של היצור הפרוותי שהביט במאכל בערגה,
הוא לא יכול היה לעשות דבר פרט מלהתפתל.  כמה שהפיתוי היה
עצום, הוא ידע כי אם יחטא לטעום מתכולת הגביע אשר ניצב על
השיש, ימיו המבויתים יהיו ספורים.  

שעות ארוכות הביט על הגביע ממקום מושבו על הרצפה, שולח מבט מלא
כיסופים אל עבר המאכל המיוחל.  הוא צייץ, יילל, ליקק את פיו
בתאווה, אך כלום לא עזר: איש לא שמע את תחינותיו.  ככל שהשעות
נקפו, כך גם גרבה רעבתנותו ופגה סבלנותו במקביל, עד כי שקל
להסתער על היעד ויהי מה, למרות השלכותיו האפשריות של המעשה.
לו רק היו בעלי הבית באזור, הרהר בייאושו, הכול היה נראה
אחרת...

ואכן, לא אחת נכנעו בני הבית לבקשותיו של היצור השעיר, והעניקו
לו רגעים אחדים של חסד, תוך שהם מותירים לו ללקק כאחוז אמוק
גביעים של אותו המאכל.  סך הכול, הכללים אותם נדרש למלא כדי
ליהנות ממזון זה היו די פשוטים:  לא לשרוט, לא לעלות על
הרהיטים, לעשות צרכים רק בתוך ארגז החול -  ופעם בשבוע לזכות
לתגמול הולם.  הגם שלא כך התחנך ברחובות העיר, העניין היה
בהחלט בגדר הנסבל, ולטובת אותם רגעי אושר ספורים, המאמץ בהחלט
היה כדאי.  או אז, כששפתיו הדביקות טעמו מנתחי החלב הנמסים,
כשגופו הזעיר גרגר בהנאה, חש היצור אושר עילאי, בעוד שתחושות
סיפוק ומיצוי עלו וגאו בתוכו.

ואולם, בניגוד גמור למצב האוטופי הנכסף, מצא עצמו עכשיו בעל
החיים הקטן בעמדה נחותה בהרבה מזו בה שאף להימצא.  הדבר הלבן
היחיד שהיה בסביבתו היה הקיר, וזה פיתה אותו בדיוק כפי שפיל
מפתה עכבר.  הוא היה חייב את טעם החלב, את טיפותיו הלבנות על
שפמו.  בזינוק אדיר נתלה על קצה האבן, ובטלפיו הרים את גופו
מעלה.  בלי חרטה, ללא נקיפות מצפון, בלס את הקרם עד תום, ונרדם
מדושן עונג על השיש הקר.

סיבוב המפתח לא העיר אותו.  גם צוותיה של בעלת הבית לבעל הבית
שלצדה לא הקיצו אותו משנתו.  האורחים שמאחוריהם נותרו חסרי
מילים.
 "אני לא מאמינה ששכחתי את זה בחוץ!", צעקה הגברת הנוירוטית,
לחייה סמוקות ,"הרי היה ברור ש... הדבר הזה לא יוכל לחכות
בסובלנות עד שניתן לו את זה!!!  תראה אותו, איך הוא ישן, יצור
פרוותי ומגעיל שכמותו!..."
ובלי להוסיף מילה, הרימה את בעל החיים מצווארו והניחה אותו
מחוץ לדלת הבית הנטרקת, לא לפני ששמע, בעודו מטושטש מהיקיצה,
את בעל הבית מנסה לשכנע את רעייתו שאפשר גם לכבד את האורחים
במשהו אחר פרט לתותים מוקרמים.  

וכך, מצא עצמו בעל החיים ער בשנית, מכונס בתוך עצמו על מרבד
הכניסה לדירה.  בשומעו את דברי בעליו, הוא חש מושפל, והאשים את
עצמו בצעקות שהטיחו בעלי הבית זה בזו.  כרגיל בויכוחים שנסובו
סביבו, התייצב הגבר לצדו, וטען שמדובר בחיה שנמצאה ברחוב וכי
יש להטיב עמה למרות הכול; ואילו האישה טענה שה'דבר' הזה נאמן
רק לעצמו, וכי יש להחזירו להיכן שנמצא, ויפה שעה אחת קודם.

דווקא היה זה אחד האורחים שבסופו של דבר הכריע בויכוח החוזר
ונשנה באומרו כי אצל החיות, כמו אצל בני האדם, אי אפשר לצפות
לאיפוק אינסופי...  ואחרי הכול - מי בכלל נותן לחתול לשמור על
השמנת???







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגנך? למה
סלוגנך?
למה לא
סלוגנינו?
סלוגינם?
למה הצבעת
השייכות הזאת?
אני לא מוכן
להתחייבות
כזאת.
מצטער.
זה פשוט לא הזמן
הנכון בחיים
שלי.

- שפן קטן
פאראנויד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/10/02 21:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סער ורדי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה