וונדה שכבה ערומה על החול ושרה לעצמה את "דנסינג צ'יק טו צ'יק"
של לואיס ארמסטרונג. פתאום היא הפסיקה והסתובבה אלי. "אתה רואה
את הכוכב הזה ?" שאלה והצביעה לשמיים. אלוהים, חשבתי, יש לה את
השדיים הכי מדהימים שקיימים בכלל. "סבא שלי קנה לי אותו,
באמת". היו לה רגליים קצת שמנמנות שמחוברות לתחת יפה ועגול.
"מאיפה את מכירה את השיר הזה ?" שאלתי והיא לא ענתה מיד אלא
הסתובבה אלי, חייכה בצורה ארוכה מן הרגיל ואמרה  "שמעתי אותו
אצלך פעם אחרונה ששכבנו". וונדה אף פעם לא הייתה אומרת
"הזדיינו" או מילים כאלה. "לכוכב הזה קראו פעם dw102"  היא
המשיכה בסיפור על הכוכב. "וסבא שלי היה אסטרומון פעם".
"אסטרונום" תיקנתי אותה. "אסטרונום, נכון" היא חייכה שוב. "בכל
אופן, לסבא שלי היה טלסקופ ענקי על הגג של הבית ובלילות כמו
עכשיו הוא היה עולה לגג ומסתכל על הכוכבים. פעם אחת בא אליו
אסטרונום מחוץ לארץ וסבא שלי הראה לו כוכב שאף אחד עוד לא גילה
אז האסטרונום אמר שהוא דווקא כן מכיר את הכוכב ושקוראים לו
dw102 וסבא שלי מאד התאכזב ואפילו היה קצת עצוב אז האסטרונום
התקשר לחברים שלו לשאול אם הכוכב הזה למכירה והוא באמת היה אז
סבא שלי קנה אותו ונתן אותו לי".
וונדה הסתובבה שוב ושרה " בוט איט דזנט ת'ריל מי הף אז מאצ' אז
דנסינג צ'יק טו צ'יק, יס אייד לייק טו קליים אה מאונטיין, אנד
ריצ' דה הייסט פיק, בוט איט דזנט ת'ריל מי אף אז מאצ' אז
דנסינג צ'יק טו צ'יק".
"וונדה" קראתי לה והיא הסתובבה. "וונדה, אני חושב שעבדו על סבא
שלך" אמרתי. "מה זאת אומרת?" היא שאלה. "זאת אומרת ש... איך
אני יגיד לך את זה, אי אפשר למכור כוכבים". "בטח שאפשר, עובדה
שסבא שלי קנה אחד".
אהבתי את וונדה. היא הייתה יפה באופן הכי מיוחד שאפשר. שמנמנה
כזאת עם שיער שחור ועיניים חומות. הייתה לה נקודת חן בצוואר
וידיים ארוכות שהייתי מוכן לעשות הכל בשביל חיבוק מהן.
"וונדה חמודה", אמרתי, "כוכבים זה לא דבר שאפשר למכור, זה כמו
שאני ימכור לך עכשיו את אמריקה בשני שקל תשעים". "נו, אל תהיה
מצחיק" היא אמרה לי כמו שאמא אומרת לילד. "על אמריקה יש אנשים
ובניינים וכל מיני דברים שאי אפשר למכור סתם ככה. על הכוכב שלי
לא היה כלום!"
נשכבתי לידה והיא הסבירה לי איפה בדיוק נמצא הכוכב שלה ובאיזה
שעות רואים אותו.
לילה אחרי זה הגענו שוב לחוף, התפשטנו ועשינו אהבה מיד. אחר כך
נשכבנו אחד ליד השני ואני הדלקתי ווינסטון אחת. וונדה לא
עישנה.
"תראי, מתוקה" אמרתי. " אני רוצה לספר לך משהו אבל את חייבת
להבטיח שלא תבכי". וונדה הסכימה די מהר."וונדה", המשכתי,
"אתמול אחרי שסיפרת לי על הכוכב שלך נזכרתי שקראתי פעם מאמר על
כוכבים והיה כתוב שם שרוב הכוכבים שאנחנו רואים זה כוכבים שמתו
מזמן ורק האור שלהם מגיע אלינו עכשיו".
וונדה לא הגיבה כל כך בהתחלה אבל מהר מאד השפה התחתונה שלה
התחילה לרעוד כמו שהיא תמיד רועדת לפני שהיא בוכה. מיד הבנתי
שלא הייתי צריך לספר לה. היא הסתובבה אלי והתחילה לצייץ כל
מיני הברות. אם היו מקליטים פעם את וונדה עושה את הציוצים האלה
כשהיא בוכה ושמים ברמקולים ענקיים שכל העולם ישמע אז אני בטוח
שכל המלחמות היו נעצרות, שודדים היו קופאים במקום, בעלים מכים
יפסיקו להכות, לפחות לרגע ובכלל, שום דבר רע לא היה קורה. זה
היה מין שילוב של קולות שרק וונדה ידעה לעשות ורק כשהיא בוכה
ואין בנאדם אחד, אפילו הכי רע שבעולם שמסוגל לעמוד בפניהם.
לא ידעתי מה לעשות ורק חיבקתי אותה חזק חזק.
אחרי שהיא נרגעה היא לקחה לי ווינסטון אחת והדליקה. היא שאפה
יפה יפה כמו שראתה אותי עושה וישר השתעלה. מיד נשקתי אותה על
הלחי וניגבתי דמעה שנזלה לה.
כשסיימה את הסיגריה היא קמה, הלכה קצת לכיוון הים, התכופפה
והתחילה לחפור. קמתי גם אני ועד שהגעתי אליה היא כבר חפרה בור
עמוק עם תעלה קטנה שמגיעה עד למים. המים נכנסו לתוך הבור
ומילאו אותו.
"אתה רואה אותו?" שאלה.
"את מי?"
"את הכוכב" ענתה ולפני שהתחילה לכסות את הבור עוד ראיתי את
ההשתקפות של השמיים בבור שלה.
אחר כך היא קמה, לקחה אבן והניחה אותה על התלולית שכיסתה את
הבור.
"גם כוכבים צריך לקבור" אמרה וחיבקה אותי.