מה את מדברת, איך לא רואים כלום בצילום? הרי חבורה של פושעים
התנפלו עלי שם ברחוב, חוצפה שכזאת, בריונים, פושטקים. אני הולך
לי בשקט ואלה רצים, משוגעים כאלה, הך והך, לא מסתכלים, לא אכפת
להם משום דבר, יהודי זקן הולך ברחוב, כאילו אוויר, מפילים אותי
ככה ועוד דורכים, אוי ויי, בפולניה הגויים היו נותנים יותר
ריספקט לזקנים. כן, אני זוכר בוורשה, מה? בטח לפני הנאצים,
היינו בעצמנו ילדים, היינו מעזים ככה להתנהג? אני זוכר את
דיפרובסקי מהדואר שהיינו לפעמים עושים לו מעשי קונדס, מה? זאת
אומרת עושים לו חכמות, והוא היה נותן בעיטות, אוי ואבוי למי
שהיה מתקרב אליו. אבל אלה, איזה דור גידלנו פה, ככה מרביצים
לאדם זקן, הולך לו ברחוב.

הנה, הנה, אין לך עיניים? תסתכלי פה בצד, את לא רואה? סימן
גדול פה בצד, כל הצלעות כואבות לי, געוואלד. לא מענין אותי
מהצילומים שלכם, קופת חולים גם כן. ארבעים שנה משלמים ומשלמים
ופעם אחת שצריך אתכם, אפעקעקטע צילום הם מראים לי. תתביישו. מה
זאת אומרת לא קיבלת מכה רצינית, אני אומר לך שני ז'לובים נתנו
לי דחיפה נוראית.. מה? לא אמרתי קודם חבורה, חוץ מזה, נו,
שניים זה לא מספיק לך? ווילדע חייע, אנטישמית. רק בקבר יהיה לי
שקט. רוצים להרוג אותי פה. רוצחים. הקימו מדינה והורגים את
הזקנים. למה לבזבז כסף של קופת חולים? תשימו אותי ככה על הקרח
כמו באסקימוסים, וזהו לא תצטרכו להתעסק עם הזקיינים.

הרופא אמר, הרופא אמר. אז הוא אמר. אוט ער געזוגט. אם לי כואב
אז אני אומר לך ששברו לי את הצלע, הנה פה בצד. שבור. לא מעניין
אותי הצילום, גיברת, את רוצה שאני ילך למנהל? מה זאת אומרת?
ממתי את המנהלת פה? איפה גברת סטשבסקי? אוי ואבוי, מתי? אבל
הייתי פה לפני שבועיים והיא עוד היתה פה, נראתה דווקא בריאה.
הנה, שוב את מתחילה, אז מה אם הייתי לפני שבועיים? למה את
בודקת בתיק, מה יש לך? עשרים ושתיים פעמים ברבעון? נו, מה יש,
אני לא מאחל לך בגילי ככה לסבול! אל תגידי שאני בריא כמו שור,
תדברי בנימוס, אז מה אם עכשיו את מנהלת. מויישע גרוייס,
המנהלת, דירעקטורית. הולך בן אדם ברחוב, בא חוצפן, נותן לו זעץ
ועכשיו מויישע גרוייס מתחצפת. כן, חוצפן אחד, לא אמרתי קודם
שניים. מה זה פה, אינקוויזיצייע??? תיכף אני אקבל התקפת לב.
אני לא כמוך, עובדת קבועה בקופת חולים. אני אין לי הגנה, לי
אין. בקושי פנסיה עלובה, וקצת ביטוח לאומי. ממה נשאר לחיות,
תגידי.

נו, שוין, תני לי כבר את הרעצעפט, אני מאחר הביתה, תיכף
צ'עריטו צריכה לחזור מהקניות. מה? אה, זאת הפיליפינייע. כן, יש
פיליפינייע, הילדים דואגים תודה לאל, לא כמו בקופת חולים אפשר
למות במסדרון ולא מסתכלים עליך. מחר אני יבוא, תחליפי לי
תחבושת. צריך, צריך תחבושת, אל תתווכחי כל הזמן. תלמדי מזאתי,
א שיינע מיידאלע יושבת פה בשקט ומתי שצריך שמה תחבושת וגם
רושמת רעצעפט. מה בסך הכל ביקשתי? שיקשיבו קצת לאיש זקן. כואב
לכם? לי יותר כואב.