[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ראב ברט
/
תן לשים תראש על דיונה



"כך וכך ימים הסכים לתת לי אלוהים
וכבר שלושים לקחה סיגל נחמיאס"



אמנם עולמי לא חרב כאשר הגיע צו המילואים, אך שקוע שקע ליבי עד
שנדרשו מספר נשימות חזקות ומהירות כדי להעלותו למקומו ולהציבו
שם. המעטפה נפתחה בזהירות ובחרדת קודש, כמו לפני תוצאות של
בדיקת סרטן. התוצאה: שבעה ימים בנגב. נו, יכול היה להיות
שלושים יום בעזה. הבדיקות השגרתיות העלו מסקנה עגומה: מחשב
הצבא שוב לא טעה, הצו הגיע במועד, הכל חוקי וכשר למהדרין. עוד
אלבש מדים כדין, עוד אשנא את סיגל נחמיאס, או "לימור" כשמה
במקומותינו.

60 יום לאחר מכן אני כבר דוהר בכבישי הארץ דרומה. עם השיפור
המפתיע שחל באיכות הכבישים, התקצרה איתם גם הדרך, והמראות
מתחלפים בקצב מסחרר. העיר הגדולה מפנה מקום במהירות לפרבריה,
ומשם הישר לנופים העגומים והמוזנחים ההולכים ומתקשים ככל
שמדרימים. אשקלון, מסרני הפלשתים. צחוק הגורל - אז פלשתים,
היום פלשתינים, מה השתנה פה באלפי השנים אחרונות. באזור שדירות
אני מתכופף אינסטינקטיבית שמא יעוף פה איזה קסאם. אנשים קשי
יום צועדים לצידי הכביש המהיר, מחפשים איזה טרמפ כדי לחסוך את
הנסיעה באוטובוס, בידיהם שקיות. כאן הצבעים דהויים יותר, החיים
מעייפים, החום מעיק.

שער הבסיס. ש"ג מנומנם בפתח, עיקר עבודתו לחסום בגופו כניסתם
של "בעלי רכבים" (בעולם הצבאי כלי רכב הם רכבים, כלי נשק הם
נשקים וכן הלאה. העברית מתפתחת לאחור במחנות הצבא ובבתי הכלא
הצבאיים). כשאני חולף לידו הוא מפטיר, כמעט בלא קול "תעודה".
האם הוא חושד בי? בי, בקצין צבא ההגנה לישראל הנושא תיק גדול
על גבו, שמא אני מחבל מתאבד? אני שולף את המינוי לבריכה עם
התמונה מכיתה ט' העוברת משנה לשנה, ומיד מקבל הינד ראש. צה"ל
כפי שאני זוכר. ברוכים הבאים.

מילואים. מפתיע עד כמה כל אחד רואה אותם אחרת. קבוצה של קצינים
בכירים במילואים מתגודדים בצד. אלה השתחררו בשנים האחרונות
בדרגות סגן אלוף ומעלה, חלקם נקלטו במקומות עבודה המחפשים
דווקא קצינים בדימוס, אך רובם עדיין מחפשים את עצמם. השחרור
עשה להם רע, הם לא בנויים לחיים האמיתיים. כמה פעמים בשנה הם
זוכים ללבוש שוב את המדים האהובים ולשחק במפקדים. הם מלאי
חשיבות עצמית, עושים תנועות בידיים, מנהלים מלחמה דמיונית מול
אויב אכזר, דמיוני גם הוא. אחד מהם מדבר בקול רם במיוחד, מחלק
פקודות לכל עבר, ומצווה מדי פעם על חייל סדיר מבוהל העומד
לצידו "תרשום, תרשום". אולי הוא בעל המקום.

מאידך, הסטודנטים ויתר הצעירים שרק התחילו את מופע האימים של
ניהול עסק, עבודה במקום חדש או חיפוש נואש אחרי מקום עבודה.
המילואים האלה זה הדבר האחרון שהיו צריכים. גם הם מתגודדים אך
מסיבות אחרות לגמרי. כל אחד מתנה צרותיו בפני חברו, מקטר על
אלה שהתחמקו, ותוהה כיצד מקבלים פטור מלא משירות לנצח.

מילואים. קצב החיים משתנה באופן כה דרמטי שנדרש זמן כדי לעכל
זאת. החיים התוססים מתחלפים לשגרת עצלתיים. עצלתיים ימינה,
עצלתיים שמאלה. רבוץ פה, רבוץ שם. פעילות קלה וחזרה לרביצה.
נצעד בנחת לשקם, נצעד בנחת חזרה. חם כמו על כוכב המאדים. ניכנס
נא לחמ"ל. כאן חם כמו על כוכב חמה, נחזור נא למאדים. הזמן
מזמזם באיטיות מסביבך. זמן, זמן, זמן. מאיפה כל הזמן הזה?

הרביצה והזמן החולף באיטיות מביאות לפריצתם הבלתי נמנעת של
הגיגים. הוגי דעות קטנים מסתובבים להם בכל מקום ושקועים בעצמם.
לפתע אתה חש בעייפות הזו, האינסופית המלווה אותך מדי יום אך
נדחקת הצידה בשל הפעילות היומיומית הבלתי פוסקת. והנה כאן ניתן
לעצב אותה, לשייף אותה, עייפות טהורה. מותר לעצום עיניים
("לנקר", בעגת המקום) מדי פעם. אני רוצה לראות מי מהמנקרים
הללו יעז לעשות זאת בישיבה רבת משתתפים במקום עבודתו. אבל עם
לבישת המדים כולם הופכים להיות עייפים, רעבים, חרמנים,
ממורמרים ושואפי יציאה הביתה.

אז מה בא לי עשכיו? פיפי. איפה לעזאזל משתינים כאן? בצד המחנה
חמישה תאים מפלסטיק עליהם כתוב "מוצאות". איזה גאון רכש את
זכויות החרא בצבא. ארבעה תאים סגורים, אחד פתוח. ניגש פנימה
ומציץ בחרדה אל תוך האסלה. תהום פעורה מטה ובתחתית נקווה אגם
שאינו שקוף דווקא. קשה שלא לתהות מה עומקו? מה אורך החיים של
דג ממוצע שהייתי משליך לתוכו? היום הראשון למילואים מבטיח
שהצחנה אינה עוד כה מרתיעה, ותוך עצימת עיניים ניתן להשתין
פנימה אל התהום ללא איבוד הכרה. ובכל זאת מנקרות מחשבות: האם
ישנם חיידקים קטלניים למטה? האם הם מסוגלים לטפס במעלה הזירמה
ולחדור פנימה לזין? נסיגה לאחור ויציאה מהתא הלוהט (שהחום בו
עולה לדעתי על הנעשה בפסגות ההרים בכוכב חמה). אל השק"ם. לחדר
האוכל.

חדר האוכל. גם האוכל הופרט. איפה הטבחים העליזים והרעשניים, עם
הרס"ר האכזר. הכל נגמר. מנות ארוזות בשקיות ואקום, הכל כמו
במטוס. ניכור. קח מכאן ומכאן, שקית שוקו. שב. אין סנטימנטים.
הכל מדוד, הכל ספור. איפה הימים של שלושה סיבובים, קח עוד מנה.
היום אי אפשר. הכל אטום, ארוז, סגור. אבל מה? אכיל. כן, יש לזה
טעם של מזון ולא של אריזה. מבט סביב מאשר - הכל מרוצים. אסור
להתלונן.

הארוחה מרדימה עוד יותר. סריקה קצרה מגלה אוהל שדפנותיו
מגולגלות כלפי מעלה ומספר ספסלים בתוכו. ארון מתכת צהלי עומד
בפנים ואין נפש חיה. נראה קלאסי לסייסטה של צהריים. הרוח המעטה
תנשוב מבעד לפתחים ותפיג את עייפותי. אני משתרע על הספסל
ומתחיל לשקוע, אך לא חולפת דקה וחייל נמרץ הנחזה להיות פעיל
ש"ס במדים מגיע בבהילות ומבקש במטותא שלא אשכב כאן, בכל זאת זה
בית כנסת. אני מחייך אליו אבל הוא בשלו, רציני מאד. אכן, אני
מגלה שעל ארון המתכת כתוב "ארון קודש מ.ק. 6549" או בדומה לזה.
ארון קודש צבאי. אלוהים מגוייס. השם ישתבח, נלך לשכב בצל עץ
האלה.

לא נותנים מנוחה. כולם נקראים לחמ"ל. בלה בלה בלה, המצב קשה,
בלה בלה בלה, נדרשת מוכנות גבוהה, בלה בלה, מכל אחד מאיתנו,
בלה בלה בלה. בפינה יושב המורעל. אני כבר יודע להתרחק ממנו.
הוא נמצא בגן עדן. כמו בחלום. פעילות מבצעית, הזזת כוחות,
חלוקת פקודות, ניתוח המצב, העברת מקל מנהיגות על מפה, חיתוך
דיבור מהוקצע. אלה הם חייו. בבית בוודאי הוא מחלק פקודות
למשפחתו ועורך שם מסדרים. מדי פעם הוא מבחין בי ואני מיד עסוק
מאד מאד בענייני. שימצא לו אחרים.

המורעל מתהדר באקדוח מרשים בעל קוטר עבה במיוחד. בכלל, הגנרלים
בדימוס מסתובבים במחנה עטורים באקדוחים מגדלים וסוגים שונים,
בבחינת הגודל קובע. קל לדמיין על מה באים קטרים אלה לפצות, אך
קשה להבין על מי הם מנסים לעשות רושם. לכל היותר - זה על זה.
ואמנם, לעתים פורצים ביניהם ויכוחים מלומדים על ביצועיו (!) של
אקדוח כזה או אחר, קטלניותו ועוצמתו. הם אף מתאמנים בשליפות
מהירות, שמא יתקלו במחבל אקראי, יפצפצו את גולגלתו לאלף רסיסים
ותהילתם האבודה תחזור לרגע אחד נוסף.

עתה נקראים כולם ל"שיחה" עם הרב היחידתי. "שיחה" זו מתבררת חיש
קל כדרשה נלהבת של מטיף טיפוסי, אשר זכה - שלא בזכות עצמו -
לקהל שומעים רחב, והעובדה שהנוכחות נכפתה על אותו קהל אינה
מעלה ואינה מורידה מבחינתו, כמובן. "ספר בראשית אותו אנו
מתחילים לקרוא מתחיל באות ב''" הוא מגלה לנו "ואילו אנו סיימנו
עתה את התשובה של עם ישראל, וזה נגמר ב-ל'" הוא ממשיך. "שימו
לב" הוא זועק בקול נרגש "האות למד מכאן והאות בית מכאן ומה
קיבלנו?" כל הדתיים בקהל, היושבים - לא להאמין - בפה פעור כצאן
השותה בצמא ממי המעיין, משיבים בקול אחד: "לב!". "נכון" מחזק
הרב את שומעיו "לב אחד, פועם ביחד, כולם שווים, כולם עם לב
יהודי חם", קולו עולה והוא מתחיל להכנס לאקסטזה קלה "והחג שחל
בט"ו בחודש, היודעים אתם איזה היא האות ה-ט"ו באלף בית? [סמך,
סמך, כך הצאן] נכון, סמך ! ומה היא הסמך אם לא עיגול, עיגול
שבו כולם שווים, לב אחד, פועם אחד, עם אחד, איש אחד, צבא
אחד..." המילים מתערפלות, הרב נדמה בעיני כינשוף, המעמד
הגרוטסקי עושה את שלו ואני מתנתק. חזרה לחמ"ל.

כמה נערות צעירות במדים נכנסות לחמ"ל, הן הגיעו להן ממרכז
הארץ, צוננות ומפיצות ריח טוב. ניכר בהן שהן מתעבות את העובדה
שנאלצו לנסוע למדבר כדי לשהות עם מילואימניקים. הן רוכנות לעבר
מסכי המחשב ומרתקות מיד את תשומת הלב של כל המאהל. אכן, חזותן
ירודה במיוחד, אבל כאן, כאן הן הופכות נחשקות ומחוזרות. כולם
מאירים להן פנים. וודי אלן אמר פעם שגם הבחורה המכוערת ביותר
בעולם תרגיש מיס יוניברס בחולפה ליד אתר בנייה. כך גם
במילואים. במיוחד עם שקיעת החמה, עת משחקי אור וצל מאפשרים
לדמיין אותן, בזוויות מסויימות, ככה אם הן לא ממש מסתכלות
לכוון, כאילו יש בהן משהו בכל זאת.

הערב רד, רוח נגב מערבית מתחילה לנשוב. החום פג והיום הראשון
למילואים יבוא אל קיצו בקרוב. שיגרת מילואים החלה.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
להיות ג'ון
מלקוביץ או לא
להיות ג'ון
מלקוביץ ?
זאת השאלה!


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/10/02 11:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ראב ברט

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה