ואם הייתי יושבת לידו... בתחנת האוטובוס, בכיתה ריקה או מתחת
לבית שלי, במקום בו כל הסודות נחשפים...
והייתי מספרת לו שניגנתי בגיטרה שלו, הבס.
והוא היה מתפלא ושואל אותי איפה, שהרי לא ניגנתי בבית שלו.
והייתי אומרת לו שהלכתי עם סיוון לחנות בסנטר וראיתי אותה שם.
בדיוק כמו שלו. בדיוק כמו שלך הייתי אומרת.
והיא הייתה יותר כבדה ממה שחשבתי.
ואז היינו שותקים. שתיקה מביכה כזאת.
ולמרות שפעם הוא לא היה מדבר אחרי שתיקות כאלו, הוא היה שואל
אם אני יודעת לנגן. והייתי אומרת שלא. אבל שרציתי לנסות. ושוב
היה משתרר שקט.
שקט עצוב כזה.
והייתי שואלת מה הוא למד לנגן מאז והוא היה מספר לי. והרשימה
היא מאוד ארוכה.
והייתי שואלת אם הוא כבר מנגן טוב את השיר האהוב עליו.
והוא היה אומר שכן אבל שכבר יש שיר אחר שהוא מעדיף.
או שאולי לא.
ואז הוא היה מדבר על השירים שהוא אוהב עכשיו והיה מתקרב אליי
בלי לשים לב. ואני הייתי מזכירה לו שהוא כבר לא יכול.
ושוב היינו שותקים.

ואז התעוררתי מהחלום בהקיץ כי האוטובוס כבר כמעט הגיע לתחנה
שבה הייתי אמורה לרדת.
וחשבתי על זה עוד קצת אח"כ, והחלטתי שזה לא יקרה.
כי יש סיבה שזה לא קרה קודם.
בעצם, יש הרבה סיבות.

{אתם מכירים את התחושה הזאת של געגוע למשהו שאתם יודעים שלא
היה אמיתי או שלעולם לא יחזור להיות איך שהיה?
ולמרות זאת, אתם מנסים להחיות את הרגעים שאיבדתם.
אני לא מאמינה בזה. פעם האמנתי. אבל דברים התחילו להתפורר לי
מול העיניים וכשניסיתי להחזיר אותם התברר לי שאנשים משתנים;
שלפעמים צריך לדעת לוותר על דברים. גם אם בשלב מסוים הייתם
בטוחים שזה הדבר הנכון לכם.}

כתבתי לו פעם שכשנהיה מבוגרים, וניפגש במקרה, הוא לא יזכור
אותי ואני אעמיד פנים. אולי זה מה שיקרה. ואולי אז סוף-סוף אני
אוכל להסתכל עליו ולסלוח לו. לסלוח לעצמי.
לפעמים אני חושבת מה הייתי עושה אם עכשיו הוא היה מנסה לדבר
איתי.
מחשבה לא הגיונית לחלוטין, אבל היא עדיין קיימת.
ואני חושבת שאני לא ארצה. שזה יהיה מוקדם מדי.
ובינתיים, אני שמחה שהוא לא רוצה. שהוא לא מנסה.
יש בזה מעיין הקלה. שה-אם לא הופך לממשי, מציאותי.

בינתיים, אני שמחה שהכל רק במחשבות.

03/12/03

מוזר לפתוח שוב את היצירה. לקרוא אותה שוב ולהיזכר בו.
להרגיש שוב חששות ואפילו בלבול.
אבל הרבה השתנה. ומשהו בתוכי זעק לי לשנות את היצירה.
כבר מזמן. אלא שלא יכולתי להביא את עצמי לעשות זאת.
למה עכשיו כן, אני שואלת את עצמי בדממה.
האמת היא שאין תשובה לכך. פשוט כי הייתי על המחשב וזהו.
ובסה"כ רציתי לכתוב שהכל כבר קרה.
שכבר נפגשנו, דיברנו.
והאמת, זה היה מוזר מאוד.
אני לא אכתוב פה איך, כי זה לא משנה.
שנינו רצינו בכך ושנינו ידענו זאת.
ובכל זאת זה לקח לנו שנתיים.
אני לא מתחרטת על כך. אני יודעת שזה לקח בדיוק כמה זמן שהיינו
צריכים.
אני חושבת שהוא היה מעדיף שזה היה קורה קודם.
אבל דברים לא תמיד מסתדרים בחיים.
שאלתי אותו, דרך אגב, מה השיר שהוא הכי אוהב עכשיו. זה השתנה.
עד עכשיו המחשבה על כך מעציבה אותי קצת.
עכשיו גם אני מנגנת. ואנחנו מדברים על זה לפעמים.
בסה"כ זה די קשה.
אף אחד מאתנו לא בטוח בכלום.
לפעמים יש שיחות מעולות ולפעמים, במיוחד בפומבי,
אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו לא מכירים האחד את השני. כי
התרגלנו, כנראה.
זהו. זה הכל.
רק רציתי לסגור את המעגל. את המונולוג הזה. הסיפור של חיי.