אני שונא ים. אני שונא גם בריכה אבל עם ים אני בכלל לא מסתדר.
אני מעדיף מקלחת חמה במשך 3-4 שעות. בכל אופן, ביום הכי חם
בשנה ישבתי על החול רחוק מן הגלים ובלעתי 3 ענבים בבת אחת.
הסתכלתי על המים, על אח שלי הקטן שנראה בים כמו מדוזה, על
החול, הבורות ועל כמה בחורות שזופות. הכול הזכיר לי אותה,
כאילו בכוונה. אחרי שחיסלתי את שקית הביסלי המגעילה שאימא שלי
הביאה, הספקתי להשמין בעוד כמה קילוגרמים. הכרחתי את עצמי לצאת
לאיזו "הליכה" עד למכונית שמחוץ לחוף (כמה שיותר רחוק מהזוועה
הימית). בדרך למכונית חשבתי שאני רוצה להיות זרוק בעיר לנצח,
כך שאוכל לפתח איזו תדמית חדשה, לצאת מהשגרה ואולי גם לשכוח
ממנה כבר. המחשבות נמשכו עד לזיכרון הכי מתוק שהתחלתי איתה ,
ואז דווקא הים נראה לי נורא רומנטי. לא יודע למה, אבל איך
שהתקרבתי למכונית עייף, מיוזע, ומתכוון לסחוב אותי בחזרה לחוף,
ראיתי את אלעד, הידיד הזה שלה. הוא יצא מהג'יפ הכחול שלו והיא
אחריו מהמושב האחורי, בבגד ים מינימלי שהשתקף מבעד לסחבות
הלבנים שהיא לבשה. הוא חיבק אותה כמו החבר הכי טוב והייתי צריך
להגיד תודה ששניהם לא התחילו לרחף בשמיים מרוב אושר. בזמן שהם
צוחקים ביחד וצועדים לכיוון הגלים, התעטשתי עיטוש מזויף. היא
הביטה לצד, חייכה את החיוך המקסים שלה וישר התנפלה עליי בסצינה
האומרת "זה נגמר בנינו לפחות לפני חצי שנה". הפרידה שלי ממנה
לא הייתה רעה. כאילו יש דבר כזה פרידה טובה. אחרי כמעט 4 שנים
עשינו מן טקס כזה של נוסטלגיה ודמעות אבל אני אמרתי לה שצריכים
להמשיך הלאה. אף פעם לא השמצנו, בגדנו, הכל בכיף-בהבנה. לכו
תבינו. "מה המצב רון?!" היא המשיכה בקטע המוזר הזה של
ההתעניינות בי "מה אתה עושה פה?!" היא חייכה אלי וכל הזמן נגעה
בכתף של אלעד. רציתי להגיד לה שאני פה עם אימא שלי ואח שלי
הקטן אבל במקום זה יצא לי "סתם...עם איזו חברה אחת...".
שיקרתי, ושוב נזכרתי בתקופה שלא הייתי צריך לשקר בכלל. "טוב..
אז רון...נתראה אה?". "רגע!" צעקתי "אני יעזור לכם לסחוב משהו"
"אתה מתוק..."היא לחשה לי בלי שאלעד ישמע והרגשתי כמו אידיוט.
בדרך לחוף סחבתי את אחת מהשקיות שלה והשתדלתי לא להסתכל עליה
ולא להיזכר, כי אז הפנים שלה ירדפו אותי במשך כל היום. עליה לא
היה ניכר שהיא מתאמצת לא להיזכר. הסתכלתי על אלעד וחשבתי שאני
בעצם די דומה לו, עם העיניים הירוקות והשיער הקצוץ. חשבתי עד
כמה לא מתאים לי להיות במקומו עכשיו וללכת איתה לים כאילו זה
מובן מאליו. "תגיד לי רון, מה זו הגופייה הזו? מהשוק של עזה?"
זה היה ההוא שלפני רגע חשבתי שדומה לי, בבדיחה  שלא הצלחתי
לקלוט את ההומור בה. שניהם צחקו ואני רק עניתי "כן, מהשוק של
עזה, במבצע, לא סתם". אלעד המשיך לצחוק והיא שתקה והסתכלה עלי
במבט של "תגיד תודה שאתה סוחב לי משהו".  שניה אחרי זה הרגשתי
שאני חייב לשבור את הלחץ הזה שתקוע בי. הרמתי צדפה מהחול,
וזרקתי על אלעד. זה פגע לו בראש, לא חזק. שניהם עצרו בבת אחת,
במיוחד אלעד שלא הבין מה בדיוק קרה באותו רגע, והסתכלו עלי
במבט מוזר.  הרגשתי טיפה ילדותי. האקסית שלי רצה לכיוון הים
עוד לפני שהצלחתי לתפוס אותה. "סורי..."אמרתי לאלעד  ובתוך הלב
שלי התפוצצתי מרוב  שמחה. הנחתי את הדברים באותו מקום שעצרנו
ורצתי אחריה, למקום בו היינו מתנשקים. היא פשוט שכבה שם בצד
ליד הגלים. כשהתקרבתי יותר, היה נדמה לי שבחיים לא אמצא מישהי
יפה כמוה. חיבקתי אותה, כי זה מה שאני תמיד עושה שאנחנו נכנסים
לקטע של "השיחה". אמרתי לה את זה והיא צחקה ובכתה ביחד. "מה
עובר עליך רון? מה קורה לנו?! אנחנו לא יכולים להמשיך להיות
ידידים על אש קטנה כמו שקבענו?!" היא אמרה את זה מהר מדי
ושנאתי את המשפט הזה. "קשה להיות ידיד שלך עכשיו את יודעת? עם
כל הדברים שאת עושה..." "מה אני עושה?!" היא צעקה עלי ואני
שתקתי. את לא עושה כלום, את תמשיכי לחיות הבחורה המקסימה בחיים
המקסימים שלך. את לא עושה שום דבר רע, את רק מדהימה ו...נזכרתי
פתאום שאת המחשבות שלי היא לא יכולה לשמוע אז רק חיבקתי אותה
שוב והיא חיבקה אותי בחזרה. "ככה אני רוצה אותך" היא המשיכה
"ידיד טוב שלי, שנותן לי להרגיש כמו, אתה יודע מה, כמו נסיכה".
"אז אני לא יותר מזה? אני מעניק לך עוד משהו?" ניסיתי לסדר
דברים חסרי משמעות שהיא אמרה. "אתה כן...אתה רון... תבין אותי,
ככה אני רוצה אותך, ככה אני אוהבת אותך". נישקתי אותה נשיקה של
חצי ידיד חצי אקס ואמרתי לה שאולי אני בר מזל גם עכשיו ושבסופו
של דבר הכול יהיה בסדר. יותר מאוחר היא חזרה לאלעד ואני נשארתי
באותו מקום, מנסה לשכוח. ישבתי, צפיתי בשקיעה, וחשבתי עד כמה
אני לא מסתדר עם הים. עד כמה אני שונא ים, ועד כמה אני אוהב
אותה.