דוטי לא מאמינה שזה קורה לה, היא פשוט חושבת שהיא נמצאת בסרט
רע. הרגליים לא הולכות, המחשבה לא צלולה. לדוטי בא בנים,
זיונים, סרטים וריקודים, אבל היא סגורה בין ארבעה קירות, לא
קולטת באיזה מצב היא נמצאת.
לדוטי יש טרשת נפוצה, טרשת נפוצה היא מחלה אוטואימונית, כאשר
בשלב ההתקפי מערכת החיסון תוקפת את מערכת העצבים- ישנן תקופות
של התקפים ולאחריהן תקופת רמיסיה.  התקף יכול להתבטא בחולשת
שרירים, איבוד שיווי משקל, אובדן תחושה, שיתוק, בלה בלה בלה
בלה...
דוטי, בת 23, מאושפזת בשיקום, מסוממת מתרופות מנסה להרוג עוד
יום עם חבריה, דן ומירב, למחלקה.
האם דוטי שקועה ברחמים עצמיים? או איך שהוא לא בדיוק חווה את
עולם המציאות?
לדוטי יש שני עולמות- עולם הפנטזיה, הדמיון, שם היא יכולה
להגשים את כל החלמות, ועולם המציאות, הצר, הקר, הקשה בית הכלא-
הגוף שלה כמו תא מאסר, הרגליים שלה לא מתפקדות.
דוטי בחורה חזקה, חיה, שורדת, בעיקר בזכות עולם החלומות- הוא
שומר על שפיותה. ללא עולם הפנטזיה כבר מזמן הייתה הולכת לאיבוד
נופלת לתוך תהום הדיכאונות.
דוטי בחורה יפה, בחורה כיפית, בחורה חכמה, מקובלת בחברה.
We can call her the intelectual snob type
דוטי לקראת סיום תואר נחשב באונברסיטת  ת"א, אבל היא נפלה
למשכב, בגלל התקף של המפלצת הנוראה טרשת נפוצה. רק חודש אחד
ארור ומזורגג נשאר לה להשלים כדי לסיים את לימודיה, רק עוד
חודש אחד הייתה צריכה להמשיך לשחק את המשחק, ולהשאיר את המפלצת
טרשת בארון, אבל למציאות חוקים משלה. הטרשת התפרצה במלוא
עוצמתה, וכולם ידעו על קיומה.
אנשים אולי ריחמו על דוטי, ואולי לא. היא לא ידעה וגם לא רצתה
לדעת. דוטי שונאת שמרחמים עליה, שונאת שיודעים, שונאת שמסתכלים
ושונאת ששואלים.
דוטי הרגישה חוסר אונים, אז היא התחילה ללכת לכל מיני רופאי
אליל מילאו אותה בתרופות למיניהן וכדורים. היא לא ידעה למי
להאמין, למי לא להאמין, דוטי כבר הייתה מבולבלת נורא.
היא רצתה רק לקחת ספר ולקרוא, שכל העולם יקפוץ לה, שיעזבו אותה
בשקט, שלא יכנסו לה לחיים, שלא יגידו לה כל הזמן מה לעשות, אבל
משהו התערער בביטחון של דוטי. היא התפתתה לקנות כל עשב שוטה
שנתנו לה, להיאחז במשהו, זה פשוט כבר העלה לה את העצבים.
לדוטי היה רכב אדום חדש ונוצץ, היא אהבה להיכנס לרכב לשים
מוזיקה ב-full volium ולנסוע, לדהור לעבר החשיכה (זו הייתה
הדרך היחידה בה יכלה לנוע). דוטי אהבה לנסוע ולנסוע, לברוח,
להתנתק מאנשים, להתנתק מהמחשבות, להתנתק מהמחלה, לברוח מהמפלצת
טרשת שמשחיתה את גופה ונשמתה, להיכנס לעולם הפנטזיה. שם היא
אהבה לעשן, להזדיין בלהיטות עם כל העולם, לעשן מריחואנה
ולהרגיש High , גבוה גבוה בעננים. דוטי אהבה את הרגשת הריחוף
לאחר האקשן של הזיון. במציאות היא לא יכלה להגיע לאורגזמה
אפילו שהייתה מאוננת- היא הרגישה שהרגליים שלה לא זזות, וזה
אחרי חצי שעה שהיד שלה עבדה...היא פשוט לא הייתה מסוגלת, היא
הרגישה לחץ, מתח, חרדה, ולכן בעולם השני היא זיינה ונהנתה כמו
שמעולם לא נהנתה.
היא הייתה על שפת הים לבדה, הלכה, פשוט עזבה את חברותיה בלי
לומר מלה. מלאת ביטחון ותעוזה דוטי התיישבה ליד חתיך הורס-
גולש אתלט, גבוה וחטוב. בעל baby face, עיניים ירוקות ושיער
ארוך, אידיאל היופי, אידיאל השלמות.
היא התיישבה לידו, ולא ענתה לשום שאלה ששאל אותה, אף לא מלה
אחת אמרה. היא הרגישה משוחררת, והתפשטה, התפשטה במלוא האומץ
והתעוזה. היא נשכבה על שפת הים, ונתנה לקרני השמש לחמם את עור
גופה. החתיך האתלט התפשט אף הוא, והחל זיון מעורר תאווה. זיון
ענק כמו שדוטי אוהבת מאחור ישר אל תוך החור, ישר אל תוך
הנקודה, נקודת התאווה והתשוקה, הנקודה הנעימה והטובה.
דוטי הרגישה נפלא פשוט אקסטזה מטורפת, עירפול חושים, שיכרון
מעמקים. דוטי רוצה עוד דוטי רוצה מלפפון פריזאי משובח לצלילי
Pink Floyd , הייניקן ומריחואנה.
בעולם המציאות דוטי שנאה ללכת לשירותים, בגלל הקושי שבהליכה
המזויינת 22 צעדים מזויינים.
דוטי אהבה את עצמה, ילדה קטנה וחמודה. דוטי מאוד אהבה את עצמה,
ורצתה כבר להיות בריאה, לעשן קנביס, ולהיות בריאה. הרב אמר לה
להיזהר מהתמכרויות ומדיכאון, כי אז תבוא המפלצת טרשת , שדוטי
רוצה להורגה.

דוטי התחילה לרחם על עצמה, איך רק לפני חודשיים פיזזה
בדיסקוטקים על עקבים, הפילה את הבנים על הקרשים. היא הרגישה את
הכמיהה החזקה לקום ולרקוד, להשתולל ולרקוד. אולי בעצם
בדיסקוטקים לא היה לה כל כך כיף, כי הייתה חסרת שקט- עיניה היו
תרות אחר האביר על הסוס הלבן, בגלל שלא מספיק העריכה את עצמה.
דוטי חשה חוסר סבלנות. היא רצתה כבר לקום לרקוד על עקבים,
לקפוץ גבוה גבוה לצלילי מוזיקת house עם סיגריות מזויינות
וחשיש. להרגיש high להרגיש  high, לצחוק, לשים פס על האנשים,
לעשות חיים משוגעים, לשיר, לצעוק, לרקוד. היא רצתה להשתולל
בגוף משוחרר בגוף בריא. כל כך חשקה לצאת מהכלא המזויין 4 קירות
4 קירות של חדר. 4 קירות של חדר מעצבן בבית חולים.
אבל לא החדר כולא זה הגוף שסוגר שלא זז, אלו רגליה הכבולות,
שלא מאפשרות לה לרוץ ולצאת.
היא כל כך רוצה להשתחרר מהאזיקים שכפתה עליה הטרשת המפלצת
הנוראה.
דוטי בשבוע הבא חוזרת הביתה, יש לה פגישה עם המרצה היא צריכה
להגיע לאיזה הסכם עם האונברסיטה, שיתנו לה לסיים ללמוד. רק
חודש מפריד בינה ובין את התואר רק חודש לימודים להשלים ולגמור.
דוטי כל כך שונאת שהמרצה מתקשרת ,שואלת עליכ לשלומה.
דוטי מפנטזת על מסיבה גדולה, שתבריא ותחגוג. היא תנעל מגפיים
גבוהים, ותלבש שמלת עור שחורה.
היא תמרח על שפתיה הבשרניות ליפסטיק אדום כהה, ותמשח את
ציפורניה בלק black cherry מבריק.
שדוטי הולכת לישון היא חולמת שהיא רצה במרחבי דשא פתוחים, היא
חולמת שהיא בריאה, אבל אז יש לה סיוטים שהיא משותקת, היא
מתעוררת שטופת זיעה. היא מנסה לקום ונופלת מהמיטה. היא צריכה
לקרוא לאחות שתרים אותה לעזאזל איזו השפלה...
היא מתה להיכנס לאוטו האדום לקחת שוט גדול לתפוס את המפלצת
טרשת, ולהצליף בה חזק עד שתמות.
להרוג את  הנבלה, שלא תהיה קיימת יותר לחסל להשמיד, שלא תוכל
עוד להזיק לדוטי. לשרוף אותה כליל, ולשכוח מעצם קיומה. אז היא
תוכל לרקוד עד אור הבוקר לחגוג את ניצחונה על הטרשת נפוצה.
בבליל מחשבות, הרהורים ותשוקות היא לפתע קולטת את דן מתגלגל
לעברה מקצה המחלקה "דוטי, דוטי לא תאמיני מירב התאבדה".