אני הולך כבר יומיים
עם אותם הגרביים.
אותה גופיה דבוקה לי לעור.
אני חושב כבר שנתיים
לשוט על המים.
להפליג על ספינה שתיקח אותי לאור.
אין געגוע, רק נוסטלגיה מתוקה.
רסיסים צוננים של עבר מרוחק.
אין לי סיבה להתמסגר בריבוע,
רק לפעול על פי רגש מודחק.

אני יושב בבית קפה,
שותה משקה חום בטעם מר.
ואני חושב על רעיון יפה,
זיכרון עמום בטעם מוכר.
עכשיו אין געגוע.
רק נוסטלגיה מתוקה,
ממוסגרת בריבוע
ונראית קצת דביקה.

לשחק, לשתק ולשאוף בלי הפסק
ולזרום עם עשן עד למעלה.
להיאבק ולשקוט ולצחוק עד דמעות
לעוף עם הרוח על כנפי החיים,
עד להלאה.