"קללה רובצת על הבית שלנו".
אני...
אני יודעת, אני מרגישה.
גם הם יודעים, גם הם מרגישים.
נמאס לי מהבית הזה, נמאס!
שונאת את ההורים את האווירה, הכל.
פשוט לא אוהבת.
שום דבר שאני עושה לא טוב להם, כלום.
גם אם אני בחדר, לא עושה כלום,
אז למה אני לא עושה כלום?
למה אני לא עוזרת?
ואם אני עושה משהו, לא חשוב מה, זה לא טוב! למה אני עושה את
זה?.. נמאס לי..

בא לי לברוח...
למקום שאף אחד לא מכיר אותי, שלא יודעים מי אני, שלא יעירו על
כל דבר שאני עושה.
או יאירו פעם בשנה, אני מוותרת.
רוצה להיות לבד, בלי הורים, בלי אחים, בלי חברים, אני, אני
לבד.

הקללה של הבית...
אני...
טוב נו, תמיד יש את הכבשה השחורה בכל בית...
אני...
חבל... דווקא אם מעודדים אותי ונותנים לי הארות מדי פעם יש לי
מוטיבציה להרבה דברים טובים.
אבל זה עדיין לא משנה.
כי שום דבר שאני עושה לא טוב.
גם אם אני לוקחת את אחותי הקטנה לטייל כי אמא שלי רוצה לישון,
לא טוב כי היא בכלל לא ישנה, אז זה לא משנה.

די נמאס.

נמאס לי להיות הקללה של הבית, אבל מה לעשות?

זאת אני.