הסיפור זכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של "מקור ראשון",
2002

זה היום שבו את מלכה. כך בפירוש אמרה האישה. והיא היתה מהסוג
שיודעות דברים. אפילו לא נסיכה, היא אמרה. מלכה ממש. למלכה יש
כוח להשפיע. לא כמו נסיכה שהיא רק יפה וזהו. והאישה אמרה, אם
תדענה להשתמש בכוח הזה שיש לכן, בהילה שתעטוף אתכן ביום ההוא,
תוכלנה לזכות בהכל. לא רק בחיי נצח של הנשמה, אלא גם בבנים
זכרים, ובשמלות יפות, ובתכשיטים. ביום ההוא תוכלו להגיד לבעל
מה שעל לבכן, והוא ישמע ויבין. כי ביום הזה אתן המלכות. האישה
דיברה במילים יפות מאוד. כמו בספר. היא אף פעם לא אמרה "אתם",
או "תדעו", אלא רק "אתן" ו"תדענה". היתה לה טבעת יהלום על
האצבע, וכמובן טבעת נישואין, ושרשרת זהב כבדה על הצוואר. והיא
לבשה תמיד חצאיות תפורות של פולגת וחולצות עם כפתורים בתוכן,
מהסוג שקונים במרקס-אנד-ספנסר.

אוסי עצמה לא לבשה חולצות מבדים עדינים או חצאיות מחוייטות.
פעם היא היתה לובשת גופיות שחורות צמודות ומכנסי ג'ינס,
וכפכפים כאלה שמקישים כשהולכים אתם, וג'קלין היתה צובעת לה את
השיער בבלונד על חשבון הבית. אבל היום אוסי מתביישת בימים
האלה, ומעדיפה שלא לחשוב עליהם. בימים ההם היא התרכזה בעולם
הזה, והעולם הזה הוא רק פרוזדור. עכשיו היא יודעת את זה. כמה
חבל שלא ידעה קודם. אבל אם חוזרים בתשובה מלאה אז אלוהים מוחל,
ומוטב לא לחשוב על מה שהיה אלא להתסכל קדימה. ככה אומרת האישה
עם הבגדים היפים, ולא רק היא. יש גם את זאת עם המטפחת שמנפנפת
בידיים ועושה לבכות מרוב שהדברים שלה מרגשים, ויש את הקטנה עם
הקול הצפצפני, והן כולן אומרות את הדברים האלה, אז אוסי יודעת
שזה נכון.

שמעון שלח אותה לכאן. היא מכירה את שמעון מאז שהיתה בת שש
עשרה. אוסי עבדה כבר אז במספרה של ג'קלין, כל יום אחרי בית
הספר. בהתחלה היא רק היתה מטאטאת את השערות מהרצפה, ועושה קפה
ללקוחות, אחר כך גם נתנו לה לסדר גבות ולאט לאט היא התקדמה,
צברה ניסיון, ויש אפילו קליינטיות שרוצות דווקא אותה. שמעון
היה מספק למספרה כל מיני שמפואים, או חומרים לחיזוק השורשים,
ודברים כאלה.  ככה הם הכירו. בגיל שמונה עשרה, והיא בחודש
שלישי, הם התחתנו. התינוק נולד מת, ואוסי בכתה הרבה. אחיות שלה
אמרו לה שזה בסדר שהיא בוכה. והרופאה בקופת חולים אמרה לה שזה
נורמלי ושיש מאמרים על זה בעיתונים של רופאים מאמריקה. אבל
אוסי לא הרגישה בסדר או נורמלי. כלום לא היה נורמלי אז. הכל
היה כל כך שונה. הגוף שלה נותר כבד יותר וגמיש פחות, ופסים
הסתמנו בשולי הבטן, ונותר לה חור גדול בלב והרבה דמעות
בעיניים. ושום דבר לא נורמלי בזה, לדעתה.

בהתחלה שמעון אמר שהיא לא צריכה לעבוד. הוא אמר שהיא כמו מלכה
בשבילו ושהיא יכולה לשבת בבית ולהרים את הרגליים מצידו, ולקרוא
עיתונים של "לאישה" כל היום. לאוסי זה היה נראה מוזר לא לעשות
כלום, בגלל שהיא היתה רגילה דווקא ללכת עם הכפכפים המרעישים
שלה למספרה ולטאטא את הרצפה ולעשות קפה וגבות ללקוחות. אבל
שמעון אמר שהוא לא רוצה שהיא תהיה המשרתת של אף אחד אחר. כשהוא
היה בא הביתה הוא היה חולץ את הנעליים שלו, ומניח את הרגליים
על השולחן הנמוך של הסלון, ואוסי היתה מכינה לו קפה שחור, ואחר
כך ארוחת ערב, סלט חתוך דק עם פטרוזיליה, וחמוצים וטחינה
וחומוס, ופיתות טריות, וקבב חריף. שמעון היה אוכל ואז היה רואה
טלוויזיה, או מפצח גרעינים, ולפעמים יוצא עם חברים שלו. ואוסי,
שהיתה אז כבר תפוחה למדי, נותרה בבית.

ככל שתפחה, כן התקשתה במשימותיה. היא הזניחה את ניקיון הבית,
שהיה מבריק עד אז, גם הסלט לא היה חתוך דק, ולא תמיד הכינה את
הטחינה והחומוס בעצמה, אלא קנתה את הקופסאות הסגורות האלה שיש
במעדניה. שמעון לא אמר מילה, ואוסי שמחה שהוא מבין, שהוא רואה
שקשה לה. או לפחות שלא אכפת לו. היא היתה המלכה שלו, הרי. גם
אחיות שלה אמרו שיש לה מזל גדול, שהבעל שלה עובד ומביא הביתה
משכורת.

יום אחד כשחזר הביתה, שכבה במיטה רגליה מורמות במצוות הרופא,
"בצקת" הוא אמר שיש לה. היא הרגישה כולה כמו חלה בשעת התפיחה,
והשם בצקת נראה לה הגיוני. היא זוכרת רק איך נחתה המומה על
הרצפה שלמרגלותיה. כנראה נמנמה קודם. "אמרתי שחזרתי", הוא צעק,
נשימתו על פניה. היא ניסתה לקום על רגליה, אבל החדר הסתחרחר
סביבה. "שמעון, אני ... ישנתי", אמרה. "עצלנית" הוא היה כעוס
מאוד, "זה מה שאת נהיית, פרה עצלנית". והיא ידעה שהוא צודק.
הנה הוא עבד כל היום, והיא לא עשתה דבר, שכבה במיטה ונחה,
אפילו אוכל חם לא הכינה. הוא רכן מעליה, עדיין צועק, אגרופו
בבטנה הכבדה "פרה עצלנית, זה מה שנהיית לי, קומי, קומי כבר".
היא אספה את עצמה מהרצפה, בטנה כואבת מן הנפילה ומן האגרוף
שהוטח בה זה עתה, מגלגלת את עצמה למטבח.

היא טיגנה קבבים על האש, וחתכה סלט, כששמעה שוב את צעדיו
מאחוריה. היא נרעדה, כעסה על עצמה שהתקנת האוכל לוקחת זמן כה
רב. היא הרגישה את נשימתו על צוארה, ואז הוא נשק לה. "אני
מצטער, חמודה", הוא אמר, "אני ממש ממש מצטער, פשוט היה לי יום
קשה היום". הוא סובב את אוסי וחיבק אותה, מועך אותה אליו, "אני
ארד למטה לכמה זמן". אוסי שמחה על ההארכה שקיבלה. שומעת את
צעדיו המתרחקים היא מיהרה לערוך את השולחן, שמה עליו חמוצים,
טחינה, חומוס, וסלט קצוץ היטב הפעם. היא הכניסה את הקבבים
המהבילים לתנור כדי לשמור על חומם, וטגנה בצל וריסקה עגבניות,
כדי לפנק אף יותר. הוא צודק, באמת נהייתי פרה עצלנית, היא חשבה
מתביישת בעצמה, בבטן הגדולה, ברגליים הכבדות, בעייפות הזו
שכופה את עצמה בכל עת.

כששמעה את צעדיו מיהרה לקום שנית ונעמדה ליד הכיור, שוטפת כף
אחרונה. רק שלא ייראה שנחה שוב, אבל היא כל כך עייפה. הוא חזר
עם שקית של הקניון, ושלף מתוכה קופסא ארוזה, מהסוג שקונים
בחנויות יקרות. "זה בשבילך, מותק", הוא אמר, "בואי נשכח את מה
שקרה קודם". "לא, לא," אמרה אוסי, "אני מצטערת, אני לא צריכה
לישון כשאתה בא הביתה". היא פתחה את האריזה. היתה שם שרשרת זהב
עם תליון של חמסה, משובץ באבנים. זה היה יפה מאוד ואוסי שמחה.
בכלל היו לה כל הסיבות בעולם להיות מאושרת. עם התינוק בבטן שזז
מצד לצד, ועם שמעון שאמר שהיא מלכה בשבילו וקנה לה תליון של
זהב, הדירה הזו, הכל.

בבוקר שאחרי מצאה סימנים כחולים על בטנה ועל רגליה. אבל זה שום
דבר, חשבה, והוא הצטער, והיא בהחלט לא היתה בסדר, על בטוח. כעת
השתדלה יותר. בארוחת הבוקר אמר שמעון שהבטלה מביאה לידי חטא.
הוא למד את זה מהמקובל שפגש לא מזמן, שהיה איש חכם מאוד. הוא
חשב אפילו ללכת לסמינר כזה וללמוד קצת יותר את הקטע של יהדות,
שזה בעצם השורשים שלנו. זה היה נראה לו נכון. ואוסי שמחה.
המקובל מחלק קמעות, והיא תשמח אם יהיה לה קמע בלידה, לשים מתחת
לכר, או מישהו שייתן לה ברכה. מכל מקום, שמעון אמר שמוטב
שתחזור לעבוד, וכך היא מצאה עצמה שוב אצל ג'קלין, מטאטאת שיירי
שיער מהרצפות, מסדרת גבות, וחופפת ראשים. באותה תקופה אוסי כבר
הלכה עם שמלות פעמון רחבות וגרביים אלסטיות לרגליה. שמעון,
כבימים שהכירו, היה מגיע למספרה מידי פעם עם השמפואים שלו,
ועיניה היו מאירות אליו מכיור החפיפה או מבעד למראה כשהיא
רכונה מעל ללקוחה.

פעם כשחזרה הרעים עליה בקולו "איפה היית עד עכשיו, זונה". אוסי
פרצה בבכי, ללא יכולת לחדול, אפילו שרצתה לומר שהיתה במספרה.
בעצם הוא יודע. הרי היא שם תמיד. למה הוא קורא לה כך? אבל
במקום כל השאלות והמילים יצא רק הבכי הזה, צפצפני, ומעצבן.
ושמעון איבד עשתונותיו וסטר לה. "אמרתי לך לשתוק", הוא צרח,
"לשתוק ולהפסיק לבכות כמו תינוקת". הוא משך אותה בשערותיה,
ודחף אותה על השולחן בסלון. הזכוכית שעל פני השולחן הנמוך
התנפצה עת גופה הכבד של אוסי נחת עליה. "זונה" שמעון צעק שוב,
פניו אדומות, והוא מושך אותה שוב לעמידה, "זונה, מכינה קפה
לגברים זרים, כל כבודה בת מלך פנימה".

אוסי ניסתה להתרכז. קפה, גברים. במספרה היו בדרך כלל נשים
בלבד. היו הספקים, כמובן, כמו שמעון. והיה הבעל של ג'קלין שהיה
עובר לפעמים באיזור. היא היתה מכינה קפה לכולם. זה היה חלק
מהעבודה. שמעון צעק "אני עברתי ליד המספרה, ראיתי אותך מכינה
קפה לאשר, גוחנת לעברו, אני בעיניים שלי ראיתי". ואז הוא בעט
בה, והיא נפלה, כמו שק תפוחי אדמה היא נחבטה ברצפה. הוא בעט בה
שוב, ודם טפטף מהאף לרצפה. "שמעון, שמעון," היא שמעה עצמה
קוראת לו בקול שלא הכירה, "בבקשה תפסיק, שמעון".

היא לא זוכרת בדיוק מתי הפסיק. אחרי כמה זמן התעוררה על הספה
בסלון, מכוסה בשמיכה שמישהו, שמעון יש להניח, הביא מחדר השינה.
שברי השולחן נאספו כבר. היא רצתה לקרוא לשמעון אבל חשה תופים
בראשה ולא יכלה להוציא הגה. היא נרדמה שוב. כשקמה הוא ישב
לידה, מלטף את כף ידה ברכות. "אני מצטער, חמודה", הוא אמר
ברוך, "אני באמת מצטער, את יודעת, זה מרוב שאני אוהב אותך".
אוסי שמחה לדעת שהיא אהובה. הראש שלה כאב כל כך. ליד הספה עמד
אגרטל ובתוכו שושנים צהובות. "חשבתי שתשמחי עם השושנים," הוא
אמר, "צהוב הולם אותך כל כך". אוסי חייכה. הוא הביא לה גם שמלה
צהובה מבד רך. כשקמה לבסוף למדוד אותה מצאה אישה אחרת בראי,
אישה גדולה וכבדה, עם עיניים כבויות, פנס גדול באחת מהן, ודם
קרוש מתחת לאפה. "אולי מוטב שלא תלכי מחר לעבודה," אמר שמעון,
"תנוחי יום-יומיים".

אוסי כמובן הסכימה. היא הסכימה לכל מה שאמר. ובסך הכל היא היתה
בת מזל עד מאוד, עם בעל שמפרנס ומביא מתנות, והתינוק בבטן.
שמעון החל לגדל עכשיו זקן ואוסי אהבה את המראה החדש. הוא החל
ללכת עם כיפה, וגם זה מצא חן בעיניה. הזכיר לה את סבה שאהבה.
הוא יצא מוקדם בבוקר לתפילה, ואוסי השתדלה לקום לפניו ולהתקין
ארוחת בוקר. שמעון עדיין היכה מידי פעם, אבל רק כשהיה יום קשה
מאוד, ותמיד התנצל אחר כך, ואוסי סלחה. והרי זה נורמלי, שהוא
עובד כל כך קשה, והיא מתנמנמת לה בבית. וחוץ מזה, חשבה, עם כל
הנשים היפות שהוא רואה, והיא כל כך נפוחה וכבדה, פלא שהוא
עדיין איתה.

היא אוהבת את הסמינר. שמעון שלח אותה. היא לובשת עכשיו חצאיות
והשיער עטוף במטפחת משי. שמעון קנה לה מטפחות משי יפות והביא
לה ערב אחד, והיא שמחה. שמעון אוהב אותה בת מלך פנימה. היא
הכשירה את המטבח, נקתה וקירצפה הכל כמו שאמר, ועכשיו יש להם סט
בשרי וסט חלבי. וביום שישי היא מדליקה נרות והבית נמלא קדושה.
ולמרות ששמעון כבר יודע הרבה ומלמד אותה, הסמינר בכל זאת חשוב.
הוא מלמד דברים שנשים צריכות לדעת, כדי להיות נשים טובות יותר,
רוחניות יותר. ואוסי כבר מרגישה את התרוממות הרוח. היא בוכה על
החטאים שעשתה כשהמרצה הקטנה מנפנפת באצבעה. כן, היא היתה
גשמית, עכשיו היא יודעת. אבל קודם לא ידעה. היא רוצה לחזור
בתשובה, רוצה להיות רוחנית. והמרצה עם החצאיות של פולגת
והחולצות המכופתרות מסבירה על המקווה, ועל כוחה של האישה ביום
ההוא. האישה קורנת ממש ביום הטבילה, היא אמרה, אור פנימי יוצא
ממנה, שאי אפשר לעמוד בפניו. והניקיון, אמרה האישה, הוא לא רק
חיצוני, הוא ניקיון פנימי, הטבילה היא מעבירה אתכן מטומאה
לטהרה. שבעה ימים האישה צריכה להיות נקייה. שבעה ימים שהאישה
בודקת עצמה בוקר וערב, מוודאת שאין סימני דם, ולובשת בגדים
לבנים ששום כתם לא יסתתר מעיניה, ואז עליה לטבול. ואוסי אהבה
את המילים היפות של האישה, שהתאימו לבגדים היפים, לקול הרך.
מעתה תעשה הכל בצורה מושלמת, ועורה יקרן, היא תהיה המלכה של
שמעון, ויהיו לה בנים זכרים, הפעם זה יצליח לא כמו אז, שהתינוק
נברא בחטא, בלי נישואין ובלי מקווה, והחטא הוא הוא שהוביל
לאסון.

בפעם ההיא הכאב המשיך והמשיך. כאב עז בבטן, לא כזה שבא והולך
כמו שאמרו בקורס של הנשים לפני לידה, ששמעון לא הסכים ללכת
אליו כי הרב אמר שהנשים שם פרוצות, ששוכבות על הרצפה ליד גברים
זרים. אבל אוסי כן הלכה. שמעון הסכים, כמובן, אחרת לא היתה
הולכת. שמעון היכה אותה באותו הערב. תחילה משך בשיערות, שהיא
כבר כיסתה במטפחת כמו שביקש. אבל המטפחת נשמטה והשיערות הציצו
החוצה, ושמעון אמר שהיא נראית כמו פרוצה. אחר כך בעט ברגליה,
והיא נפלה לרצפה, ואז בעט בה שוב ושוב, ברגליים, בבטן, בראש,
וקרא לה זונה. ואחר כך נותר הכאב הנורא הזה בבטן, ודם זלג בין
רגליה. כששכך כעסו רצה לחבק אותה אבל לא היה אפשר. "הדם מטמא",
אמר, "ואיני יכול לנגוע בך עכשיו, אבל את יודעת שאני אוהב
אותך, נכון?", וכשהיססה לענות, רעם שוב, "נכון?" ואוסי הודתה.
היא באמת ידעה שהוא אוהב אותה, וידעה שהיה מחבק אותה כעת לו
יכל. "אולי כדאי שניסע לבית חולים?" הציעה, הדם קולח ממנה ללא
הפוגה ובטנה קשה כאבן. שמעון היסס. סימני המכות עדיין ניכרו על
גופה, אבל בסוף הסכים. הוא אוהב אותך כל כך.

"היפרדות שיליה", פסק הרופא, ורצה לדעת ממה נחבלה. שמעון אמר
שהיתה תאונת דרכים, ואוסי הנהנה. הם הבהילו אותה לחדר ניתוח,
אבל התינוק כבר היה מת. "מוטב כך", אמר שמעון, "התינוק הזה
נברא בחטא, שום דבר טוב לא היה יוצא ממנו". ואוסי הנהנה בכתה.
היא בכתה בבית החולים, ובכתה אחר כך בבית, מצליחה בקושי לאסוף
עצמה מחדש בערבים כדי לערוך את השולחן. הסלט חתוך גס ולא
מתובל, המטבח אינו מבריק, בגדיה מוכתמים. שמעון לפעמים הבין,
לפעמים הביא מתנות מנחמות, ולפעמים הפליא בה מכותיו, כועס על
עצלותה ועל ההזנחה שפשתה בכל. והיא ידעה שצדק. ואיזו אישה היא?
כבודה בת מלך או קבצנית מהרחוב. והיא השתדלה, השתדלה כל כך
לשמח אותו, וחיכתה שיעברו הימים והיא תוכל להיטהר, והפעם
בקדושה יביאו את ילדם.

והיא סופרת את הימים, משתדלת לא לשכוח, בוקר וערב. שמעון כבר
מאבד סבלנות, היא רואה. פעם אפילו נשק לה, ומיד אחר כך סטר,
טוען שפיתתה אותו, ומיהר לצאת משם, שלא ליפול ברשת המכשפה.
לחייה בערה והיא הרגישה את העוון. באותו הערב, להוסיף חטא על
פשע, אף שכחה לבדוק עצמה, ובבוקר חשבה שראתה טיפת דם. כשחזר
ביום שאחרי כן עדיין כעס מאוד, משך בשערותיה, בעט וחבט, והיא
הגישה את הארוחה, רק עוד יומיים, ואז תצא מטומאתה ותחזור להיות
מלכה, ויומיים הם הרי זמן קצר כל כך. שמעון קצר רוח, אבל אוסי
סבלנית. רק עוד יומיים.

אוסי עומדת במקווה, פשוטה מבגדיה ועטופה במגבת גדולה. האישה
סובבת אותה, מסירה שערות שנשרו מהגב, מבקשת לראות את כפות
הידיים, בוחנת את כפות הרגליים, גוזרת קצה ציפורן שלא נגזרה.
אוסי מרגישה את התרוממות הרוח. עוד מעט תטבול, עוד מעט תטהר,
עוד מעט תחזור הביתה ושמעון ייחבק אותה ויביא לה בנים, והיא
תהיה המלכה של הבית. האישה של המקווה רואה את החבורות על גופה.
גם אוסי רואה, יש מראה גדולה על הקיר. האישה של המקווה לא
אומרת דבר על החבורות, ואוסי שמחה, מוטב כך. מה תגיד? היא תגיד
שנפלה במדרגות, זה מה שתגיד. האישה של המקווה שואלת שאלות
אחרות, שאלות של מקווה: "מתי עשית הפסק?, שיניים תותבות?,
סתימות זמניות?, האם בדקת בכל הפעמים?" ואוסי מתחלחלת ונזכרת,
נזכרת ביום ההוא. היא מנענעת בראשה ונועצת עיניה בכפות רגליה.
מה תעשה עכשיו? והיא נזכרת בכתם הדם ההוא. אלוהים, מה תעשה
עכשיו? תחזור הביתה ותתחיל את הספירה מחדש? והרי שמעון ייכעס
כל כך, ובצדק. לו לא היתה כל כך חסרת אחריות!

והיא מספרת לאישה של המקווה על אותו הערב, ועל כתם הדם, ואז
פורצת בבכי. תינוקת שכמוך, היא נוזפת בעצמה, תינוקת מגודלת
וכבדה. האישה של המקווה אומרת שזו בעיה. כן, אוסי יודעת שזו
בעיה, היא יודעת, היא למדה בסמינר. האישה של המקווה אומרת
שתתקשר לרב. "הרב יפסוק," היא אומרת, "בשביל זה יש רבנים,
ילדתי". ואוסי מהנהנת. היא שומעת את האישה מדברת בטלפון, מספרת
על הבחורה המסכנה, "כולה פצע וחבורה, השם ירחם" היא אומרת לרב
בטלפון, "וכעת היא בוכה, פוחדת לחזור הביתה ללא טבילה".

אחרי זמן מה היא חוזרת לאוסי, "טבלי, יקירתי", היא אומרת, "הרב
אמר שזה בסדר". ואוסי יורדת במדרגות המקווה, גופה מכוסה במים
פעם, ועוד פעם, והיא מברכת, וטובלת שוב. "טבלת כדין, ואת
טהורה," אומרת האישה, "לכי הביתה יקירתי והשם יברך אותך בבנים
זכרים", ואוסי מרגישה את האור הפנימי כבר פורץ החוצה. היא
מתלבשת בזריזות. היא ממהרת הביתה.