פרה פרה או פרתו של משיח.
-----------------------------------

הנעימה שניגן עמיחי על הפסנתר השרתה תנומה נעימה על המשפחה ולא
הכינה אף אחד לכניסתו הרועשת של אבא הביתה. זה רק עברו למושב
בעקבות החלטתו הפתאומית של אבא להפוך לרפתן. (וכשאבא רוצה
משהו, מי יכול לעמוד בדרכו?) תוך ימים ספורים שכר משק קטן, קנה
מספר פרות ופר אחד. לאמא התאפשר הטיפול בגינה והילדים עמיחי,
אדווה ורגב ניסו לטפל בהלם של אמא, אבל לרוב מלאו את זמנם
בריגושים הזולים, שהציעה הטלוויזיה.

הימים החולפים בפריפריה הרחוקה הקלו על פגועי ההלם של אותה
החלטה פזיזה והשיגרה המיוחלת שוב נמנמה בין מריבות הילדים על
השלט, לבין דיוניי ה- "לשתול חסה או עגבניות?" של אמא עם עצמה.
כך שבאותו ערב, ערב חשוב בעתידה של משפחה תמימה, שרר שקט יחסי,
שהופר קלות רק על ידי רעש צמיחת הדשא בחצר. וכשאבא הנסער דיווח
על הולדתה של העגלה הראשונה, היה נדמה לרגע כי הילדים הנרגשים
נופלים מהכיסאות - וגם אם אלו היו סתם גזים מארוחת הצהרי,
ועולם לא נדע - אבא התרגש יחד איתם.

לאחר אילוצים רבים שכללו צעקות ואיומים מצד ההורים העולצים,
כובתה הקופסא המהפנטת, והילדים הוקמו אחר כבוד מובאים אל שולחן
המטבח העגול, נידונים לעוד דיון משפחתי, העלול לטמון בתוכו
עבודות פרך. בין פיהוק לפיהוק ניסו ההורים להבהיר לילדים את
החשיבות במתן שם לעגלה. כי כמו שכולם יודעים, ומי שלא יידע
כעת, עדיף שם טוב משמן טוב; בעזרת שם טוב אפשר להרוויח הרבה
כסף. ההורים ביקשו מהילדים לבחור בין שמות שונים; יום אחד,
כשכולנו נהיה פרות עליזות באחו ולא נדע עוד את צרות ההמבורגר
והקרוצפלד-יעקוב נבין את חשיבות הרגע וגודל ההכרעה; ונבין שכאן
אותה הבנה דרושה ודחופה לא הובנה כראוי. המגוון היה רחב, עדנה,
חדווה, ברטה, יפית... אבל שום דבר לא הכין את ההורים להצעתו של
עמיחי: "מיצי!".
לא, זה בלתי אפשרי, פסקו ההורים נואשות מנסים לדחות את ההצעה
מסדר היום. אך הילדים, משועשעים מתגובתם החריפה של ההורים,
מצאו בעגלה איזשהו עניין, זמני ככל שיהיה וההצעה התקבלה ברוב
של שלושה כנגד אחד (אבא). אמא נמנעה כל עוד לא יאכילו את הפרה
בחסה (כי בנתיים היא כבר החליטה). כך שלאבא לא נותרה כל ברירה
ובחסות הדמוקרטיה האצילית נחתם הגורל על אותה קטסטרופה
אימתנית, שתעיב על חייה המשפחה והמדינה עוד שנים רבות, וכדור
השלג החל דוהר במורד. ואבא? אבא משך בכתפיים, מחה דמעה ולחש זה
ייגמר ברע. ברע.

מיצי קיבלה את מירב תשומת ליבה של המשפחה. היא גדלה ופרחה ככל
שניתן - כי לפרות קצת קשה לפרוח ברפת סגורה - פיתחה עטיני חלב
מפוארים, יפתה, החכימה והשכילה. אות לאותה ייחודיות פרתית ראתה
המשפחה כבר בימים הראושנים, הפרה גדלה, התחזקה וצמחה כחבצלת
טריה ללא אף כתם שחור, פרה לבנה לחלוטין, שאולי עם קצת שער
בלונדיני היתה הופכת לארית מן המניין. כמובן שהיא אכלה מן
המטעמים המשובחים ביותר: סוכר, שחת, אספסת וכמובן בשר פרות
אחרות - כי הרי ידוע שאין מאכל יותר אהוב על פרות ויותר בריא
לפרות מאשר בשר של פרות אחרות.
בעיניי העגלה שלה היתה סוקרת עולם ומלואו ומי שדיבר אליה והביט
לתוכן היה יכול להישבע שהיא מבינה כל מילה ואולי אפילו כמה
שפות. ואכן, ההפתעה הגדולה חיכתה למשפחה מעבר לפינה. היום בו
פתחה מיצי את פיה ובמקום געייה, היא...
עשתה מיייייאו (נו באמת מה חשבתם? שהיא תדבר? אל תשכחו שפרות
לא מדברות!).

אבא אמר שהכול בגלל השם.
אמא אמרה שזה לא משנה, העיקר שהפרה נותנת חלב ואם היא עושה
מוווו או מייייאו זה כבר שולי, כי חלב זה חלב ובכל מקרה לא
בוכים על חלב שנשפך.
הילדים רק ליטפו את מיצי מתחת לגרון כדי שהיא תוכל לגרגר מהנאה
ונתנו לה נשיקה על הזרבובית הלחה שלה, כשמיצי עצה את העיניים
הגדולות בהנאה עצומה.

הבעיה החלה באמצע החודש.
יללותיה של מיצי לאור הירח המלא הקימו את כל המושב ממשכבו.
באור היום הראשון, שעכב באופן לא מפתיע לאחר הלילה הראשון, קמו
כמעט כל משפחות המושב ממיטותיהן בכבדות, כעוסות ורגוזות על שלא
עצמו עין. כולם למעט פנינה בלום שגילה המתקדם הביא לה ברכה
מקרית של חירשות מתקדמת. שיחת היום במושב נסובה על ביית
החתולים והצורך בעיקורם וסירוסם של הזכרים, כשכמה חברות מושב
אף הציעו להרחיב את המבצע לטפל גם בחלק מהגברים. בלילה השני
שהזדחל אל המושב העייף באופן לא פחות מפתיע עם צאתו של היום
הראשון החלו היללות שוב. הפעם אותר הקול במהרה והתלונות זרמו
לבית המשפחה, שנותרה אובדת עצות. נזעמים התקשרו חברי המושב אל
בית המשפחה, טלפון אחר טלפון, צועקים, מקללים ומאיימים. כשהפרה
המשיכה לילל וההמון הסוער החל מתאסף מחוץ לבית עם לפידים
בוערים וקילשונים - וגם כמה קילשונים בוערים אצל מי שלא החזיק
לפיד בבית, יצא אבא אל הרפת לנסות ולהרגיע את מיצי. ביציאה ,
ייעצו לו הילדים; כל מה שצריך הוא לעשות לה נעים מתחת לגרון עד
שהיא תרדם, ואפשר גם להוסיף איזה שיר ערש.

ברפת עמדה מיצי המהופנטת, מיללת אל הירח המלא. ברגע שפתח אבא
את דלת הרפת הוא ידע. זהו אחד מאותם רגעים נדירים, רגעים
שבוחנים וקובעים את גורלו של האדם. אדם מול גורמי הטבע האדיר,
האכזריות, הנוקשות של חוקי המדע והאל, האדם מול הפרה. חריקת
הדלת הקפיצה את מיצי המבוהלת ממקומה וזו פתחה בריצה, שועטת אל
הפתח. אבא, מבוהל לא פחות, בקושי שהספיק לקפוץ הצידה מאימתן של
הטלפיים, לתוך ערמת גללים ריחנית במיוחד ומאד לא חתולית.
כשהיא מחוץ לגדר הרפת, התבוננה מיצי ימינה, ראתה ושמעה את
האספסוף הגועש, הביטה ימינה אל עבר שדות החיטה ועשתה את ההחלטה
שאילו רק היה ניתן, היתה יכולה לעצב גורלות. בטפיפה קלילה החלה
עושה מיצי את דרכה אל עבר שדות החיטה, מתרחקת מהמשפחה, מהבית,
מההמון מגבולות המושב ומתוכן הסיפור. וסביר להניח שכאן היה
נגמר הסיפור על מיצי והיה מתחיל סיפור אחר, אלמלא באותו ערב
הגיח משום מקום פנחס, הכלב של השכנים, והחל נובח על מיצי בקולי
קולות.

מסכנה קטנה.
מבט אחד בעיניים שלה ואפשר היה להבין שהיא מתה מפחד. באותו רגע
היא גם הניפה זנב והשתינה, אבל זה דבר שפרות עשותו בנון שלאנט
ללא כל קשר למצבי פחד ולחץ רגעיים. כשהכלב הנובח חוסם את דרכה
אל מחוץ לסיפור והאספסוף מחכה לה בצד השני, לא נותרה לה, אלא
ברירה אחת, העגלה הפזיזה רצה לכיוון הבית, מטפסת על הקיר הבית
במיומנות מפתיעה.

עם פרה על הגג אבא כבר לא ידע מה לעשות. אף אחד לא ידע מה
לעשות. עייף ואובד עצות נכנס אבא הביתה. גם ההמון המתוסכל בחוץ
נשאר בפה פעור והחלום על פרה שקטה, ושנת לילה בריאה שינה נידחק
הצידה בקלות רבה, מוחלף ברצון הגובר לסטייק עסיסי. אבל סטייק
לחוד, התקהלות לחוד, ופרה על הגג לחוד, מיואש התפזר האספסוף
הביתה, מכבה את הלפידים והקילשונים ומחפש דרך אחרת לפרוק את
תסכולו.
עכשיו, ניסה אבא להירדם, אך רעש הטלפיים על הרעפים וקולותיהם
של הרעפים המתנפצים על הקרקע העירו אותו שוב ושוב ולא נתנו לא
מנוחה. האם אפשר להאשים אותו שכעבור זמן קצר נבטה באיזה מקום
בראשו משאלה פשוטה; כשהוא חצי חולם, חצי מתפלל  לשמוע קול
מייייאו מתרחק ובום סופי התליח אבא לשקוע בשינה טרופה. לידו
ישנה אמא, שלא התעוררה אף לרגע מכל המהומה, יחי הוואליום,
והמשיכה לחלום על ערוגות ענק של גזר, לפת וכרוב ניצנים.
והילדים? האמת היא שאני לא זוכר, אבל למי אכפת מה איתם? פרה על
הגג היא אייטם חדשותי יותר מסעיר.

בבוקר מיצי עוד היתה על הגג. המשפחה ניסתה לפתות אותה לרדת בכל
דרך אפשרית. הציעו לה גזרים, סוכר, שחת, אספסת, חלב, דגים
ואפילו בשר פרה - כי הרי כל אחד יודע שבשר פרה הוא המאכל האהוב
והבריא ביותר לפרות אחרות - אבל מיצי בשלה, מיצי על הגג. אדווה
הציעה בצחוק שיעלו על הגג כינור. אבא לא צחק. רק רגב הקטנה
היתה מספיק נבונה והציעה להתקשר למכבי האש. אלו באו במהירות עם
הכלים הדרושים, דוברים ברחבי המושב עם מכונית הכיבוי החדשנית
ביותר, סולם ארוך, מנוף חשמלי וזרנוקי מים. אף אחד מן הכבאים
לא נראה מופתע, כולם מצוצחים ומתורגלים, פרסו את הכלים בסדר
מופתי והחלו בעבודות ההצלה. ככל הנראה, פרות על הגג הן לא
אירוע יוצא דופן. לא עבר זמן רב ומיצי עמדה לה על הדשא בקדמת
הבית, שנשרף פה ושם באירועי הלילה הסוער, מלחכת אותו ברוגע
כאילו לא קרה כלום. כולם הודו למכבי האש, שהודו בתורם, שהפעם
באמת היה קל להוריד את מיצי כי היא פרה מאד נוחה ומנומסת
ובכלל לא התפרעה.

אבא, שלא היה מוכן לעוד לילה כזה, קרא לוטרינר בו במקום,
שירדים את מיצי אחת ולתמיד. הוטרינר, בא באותו יום בצהרים, בדק
את מיצי באופן יסודי והגיע למסקנה המתבקשת על ידי כל שוחר פרות
- אין צורך להרדים אותה אמר. יש תרופה. ייתכן וכאן ראוי לציין
שהוטרינר לא היה משוחרי הסטייקים. ובפני אלו שפרט זה ברור להם
מאליו, התנצלותי הכנה.

מה התרופה? שאלו הילדים.

פרוזק.

אני לא אתן לשום פרה פרוזק, חתך אבא. אך מבטה של אמא, פרץ את
חומת הנוקשות שלו, מחק כל תאווה רגעית לסטייק שאולי עלתה בו
ולא השאיר לו הרבה ברירה. כמו הילדים גם אמא נקשרה למיצי ואם
זה אומר שצריך לשלם על כמה רעפים בגג אז ניחא.
הרופא, שהיה מבין עניין וקלט ברגעים ספורים את יחסי הכוחות, לא
היה צריך להמתין להחלטה והזריק למיצי זריקה אחת בטוחס ונתן עוד
כדורים עם הוראות שימוש ברורות.

זהו בעצם. מכאן ואילך חיה מיצי חיים טובים. הפרוזק רק עשה לה
טוב ועדיין עושה לה, כי פרות בטיפול תרופתי לא נשלחות לקצב.
יותר לא נשמעו קולות טלפיים על הגג. ובאשר ליללות לאור הירח...
נו טוב, היא בכל זאת פרה, מה כבר אפשר לעשות? פעם בחודש
מתאספים אנשי המושב עם קצת לפידים על הדשא המשפחתי, עושים קצת
רעש והולכים. עם הזמן התפתחה מסורת וההמון מביא איתו גם מנגל
ושתיה ופעם גם היה נדמה לי שראיתי איזה באסטיונר או שניים
מסתובבים ומנסים למכור איזשהן שטויות.

רק פעם אחת כששכחה אדווה לתת למיצי את הכדור קרה מקרה מוזר
ותוצאותיו הן סיפור אחר לגמרי שאותו ודאי שמעתם. כי מי לא שמע
על מיצי שקפצה מעבר לירח. אבל באמת שזה היה חד פעמי.

אז מה מוסר ההשכל שלנו?
המממ...
אם באמת היה פה מוסר השכל מחכים היינו לומדים שלעיתים הרוב
אינו יודע מה טוב וחיוני לצרכיו ושהחלטות דמוקרטיות הן לא תמיד
החלטות נכונות. אם היינו מתאמצים קצת פחות היינו יכולים להציע
להעביר כל פרה בדיקה פסיכיאטרית צמודה באופן קבוע. אולי פשוט
לא כדאי להתעסק עם פרות משוגעות! אבל הכי פשוט יהיה להרוג אותן
בלידתן עם הסימן הראשון לפסיכוזה, וכדי לא לסכן בני אדם ולא
לזרוק סתם בשר לזבל, כי כולנו יודעים שבאפריקה יש מיליוני
ילדים שגוועים ברעב, אפשר יהיה להאכיל אותו לפרות אחרות - כי
הרי ידוע שהמאכל האהוב ביותר על פרות והבריא ביותר לפרות הוא
בשרן של פרות אחרות.