היא הייתה יפה עד כדי כאב.
עם שיער בלונד עד המותן עם גוף שכאילו נועד לנגיעה.
פנים של ילדה חמודה שכזאת, תמימות שכאלה, פנים שדודות אוהבות
לצבוט,
פנים שנשארות בדמיון ולא נותנות לך לישון.
עור צח וחלק, כל כך חלק שאתה יכול לטעות ולחשוב אותה לילדה
קטנה, כי הרי עור כל כך מושלם יש רק לתינוקות.
פנים ושיער וגוף וכנראה גם אישיות, רק שלא יצא לי לברר, בחורה
פשוט מושלמת, מכל בחינה שלא תרצה זאת היא הבחורה.
בחורה שלא תכנס לשער הראשי של לאישה ואילו רק בגלל שהשער הראשי
של לאישה יהיה זול כל כך על מושלמות שכזאת.
חומר שנשאר איכותי לנצח.
בחורה לחתונה.
לא שאני אי פעם חשבתי על חתונה, חס ושלום, אבל פשוט בחורה כזאת
שאתה יודע שהיא צריכה להיות כאן ועכשיו ולנצח נצחים.
טובה יותר אין.
יפה יותר אין.
חכמה כל כך שיכולה לגרום לך להסמיק על כמה שאתה בור.
מוצלחת יותר, לא תמצא בשום מקום אחר בעולם וגם בכלל לא תרצה
לחפש, יש אותה והיא המושלמת.


הפגישה הראשונה הייתה באוטובוס.
סתם כך באוטובוס עירוני.
רואה אותה יושבת מולך, אולי כסא או שניים מלפניך.
והיא כה מושלמת.
מתחבט עם עצמך האם לגשת או לא.
חושב על בעד ונגד וכמעט ומכה את עצמך על טימטומך על שאתה לא קם
עכשיו ומציע לה את ליבך.
לפתע היא קמה.
ניגשת לדלת האוטובוס הנפתחת בשריקה הידראולית שכזאת.
היא יורדת.
לא תראה אותה יותר.
אתה חש את הפספוס של חייך עכשיו עבר לו כאן.
אם רק היית ניגש.  היא בטוח הייתה אומרת כן. הרי כבר בנית את
הכל בדמיונך,
איך תצאו ומה תעשו וכמה זה יהיה כייף להתכרבל יחדיו מתחת
לשמיכה כאשר בשמיים גשם וקר.
והנה היא פתרה בשבילך את התסבוכת הזאת.
היא פשוט קמה והלכה ולא הביטה חזרה.  כאילו כל זה לא היה ולא
קרה.
זה לא קרה.
זה הכל בדמיונך.
אתה מבטיח לעצמך עוד פעם שזה לא יקרה שנית, אתה נשבע בכל היקר
לך שבפעם הבאה אתה ניגש ומדבר ולא משנה מה ומי ומתי.
כמובן שפעם הבאה מגיעה כמה ימים לאחר מקרה זה.
עוד בחורה.
עוד יפהפייה אמיתית.
עוד מלאך ממין נקבה.
עוד החמצה.
עוד הלקאה עצמית.
עוד פספוס.