הוא הושיט את ידיו אל פניה העדינות, ברכות, ובמן רוגע נפשי
שכזה.
האורות היו כבויים, פרט למנורת לילה עמומה.
ניצוצות אדומים ריקדו על הקירות.
"מה אתה עושה?"
"סתם. חושב"
"מה אתה חושב?"
"זה היה יכול להיות מטורף, להגיד לך שאני רוצה אותך"
היא נראיתה מופתעת, אולי אפילו הייתה קצת בהלם.
היא לא ידעה מה לומר. אבל אולי זה לא היה חשוב, כי למילים
עצמם אין הרבה משמעות, אלה למה שהן מביעות.
"תרקדי איתי?"
"אבל.. אין מוזיקה" היא אמרה.
"יש מוזיקה, אם תקשיבי טוב ללב שלך, את תשמעי אותה"
הוא אחז במותניה. היא התקרבה אליו, עד שנהיו צמודים.
הם רקדו אל תוך הלילה. התנועות היו איטיות, עדינות, ומלאות
רגש.
הנערה חששה. היא לא ידעה שהיא רוצה אותו, אך בליבה אהבה אותו.
הם המשיכו לרקוד, צמודים, מחובקים.
הם נשארו במצב הזה, עד אשר היא החלה לבכות.
הוא עזב אותה.
"מה קרה?"
"אני אוהבת אותך. אבל... "
את סוף המשפט לא שמע מעולם.
הוא ניסה להשיג אותה, אבל הוא לא הצליח.
היא נעלמה אל תוך הסמטאות החשוכות של הלילה.
חנוק מדמעות, הוא חזר הביתה. הוא לא נרדם.
הוא היה פגוע. והיא, הייתה חסרה לו.

למחרת ראה אותה שוב.
הוא חשש, והיא התקרבה אליו.
היא נישקה אותו, ואמרה:
"זה יהיה מטורף, להגיד לך שאני רוצה אותך"