גבריאל קמה בבת-אחת מהמיטה, ובנחישות הלכה לעבר ריבוע הקטיפה
השחורה, התלוי על הקיר.
היא הרימה את הבד, ופניה הביטו חזרה.
היא בהתה בעיניה.
גדולות, אפורות, וכל-כך מלאות כאב...
כל-כך יפות...
דמעה החלה להיווצר בפינת עינה, והן החלו לנצנץ..
עיניה שוטטו לעבר שפתיה, ורודות ודובדבניות...
מושלמות...
הדמעה החלה להתגלגל במורד לחיה...
עיניה נעצמו.
הבזק
זכרונה נזרק אחורה בזמן, ופתאום היתה שוב ילדה חייכנית בת
שלוש, יושבת במכונית ושרה עם אחותה.
אחותה המקסימה...
הבזק
להבות מטורפות מסביב, המכונית ונראית מפלצתית...
גבריאל מפחדת...
אך לא מצליחה לצעוק.
הבזק
חדר גדול ולבן, עם ריח רע וצפצופים טורדניים, אמה ישנה על כסא,
נראית כל-כך רע...
ופתאום גל כאב כאילו בולע את פניה, ולאט לאט מתפשט...
היא צורחת!!!
הבזק
גבריאל רצה בפאניקה בכל הבית.
"איפה היא??? אנסטסיה!!!"
אמה רצה אחריה, בוכה כמו ילדה... "גבריאל, תפסיקי! בבקשה! את
יודעת שהיא לא כאן!"
אך איך ילדה קטנה יכולה להבין?!
הבזק
גבריאל פוקחת עיניה, היא במיטתה.
היא מסתכלת לעבר המראה והיא שוב מכוסה קטיפה שחורה.
היא מרימה את ידה ונוגעת בפניה.
החספוס... הצמרמורת...
סבתה נכנסת לחדר, ופני גבריאל נמתחות לחיוך.
הן מתחבקות.
"את חייבת לחזור לרופא, זה לא יכול להמשך כך!" אמרה סבתה תוך
כדי ליטוף שערה.
גבריאל עצמה עיניה, ונרדמה.
בערב, הציעה סבתה ללכת לקונצרט שנערך בפארק, היה ערב בטהובן...
אהבתה הגדולה ביותר של גבריאל... אז כמובן...
היא נכנסה לחדרה לקראת ערב, ולפני שנכנסה להתקלח, החליטה לסיים
עם עניין בחירת הבגדים.
היא פתחה את הארון, ועיניה כבו...
תמיד השלב הזה עינה אותה, כי ידעה שאין זה משנה מה תלבש ואם זה
יבליט את עיניה, תמיד יראו רק את פניה, על כל קמט וחיספוס...
היא שלפה משהו ללא מחשבה, זרקה על המיטה ונכנסה להתקלח.
היא פתחה את המים, והחלה להתפשט.
האדים החלו למלא את חדר האמבטיה והיא נכנסה לזרם המים.
המים הרותחים שרפו את עורה העדין והוא החל להאדים.
היא הרגישה כל טיפת דם שזרמה בגופה...
היא הרגישה חיה!
היא החלה לסבן את עורה החלבי על כל חלקי גופה...לאט...לאט...
עור גופה כל-כך חלק... כמו של תינוק...
היא בכתה.
היא יצאה מהמקלחת, התלבשה וירדה לפגוש את סבתה.
הן יצאו לאויר החמים, הבריזה מהים היכתה בפניהם בעדינות.
היה ערב נפלא.
הן הגיעו לפארק, והיה נדמה שחצי מהעולם הגיע לערב הנפלא
הזה...
הן מצאו לעצמן מקום ישיבה, פתאום עיני גבריאל נתקעו.
עיניים אפורות מדהימות... אף סולד ומושלם...שפתיים מלאות
ונפלאות... ופנים מעוצבות כמו אלה מהמיתולוגיה היוונית.
פנים אלו בהו בה.
הבחורה האלוהית הזאת הסתכלה היישר לתוך עיני גבריאל.
כשהיתה קטנה, גבריאל היתה משחקת משחק, כל פעם שעיניה נפגשו עם
עיניה של מישהי יפה, היתה מבקשת להחליף עימה. להפוך לבחורה
הזאת.
להרגיש יפה.
כעת מצאה עצמה מבקשת זאת, כמו אותה ילדה בת עשר, להיות הבחורה
המדהימה הזאת...
עיניה נעצמו.
הבזק
כאשר פקחה עיניה, הרגישה מאוד מוזר.
היא הסתכלה לעבר סבתה, אך במקומה ישבה בחורה מעט צעירה מסבתה,
שניסתה לראות את התזמורת שהחלה להתיישב.
היא הרגישה צורך להסתכל אחורה, וכשעשתה זאת, ראתה את סבתה,
אך... ליבה החסיר פעימה... גם היא ישבה שם, הגוף של גבריאל,
ליד סבתה... עם הפנים המצמררות, אך בעיניים לא היה עוד כאב,
אלא שמחה! הפנים חייכו אליה.
היא הסתובבה חזרה, וביקשה מהבחורה שישבה לידה מראה.
היא הביטה לתוכה...
העיניים האפורות המדהימות... האף הסולד... הפה המושלם... יופי
הזה הביט חזרה.
ליבה החל לפעום במהירות, ולפתע לא זכרה איך לנשום.
החל המוסיקה.
המוסיקה הכי יפה שאי פעם נכתבה...
"סונטת אור הירח"...
בתווים אלוהיים ועדינות מופלאה...
עיניה נעצמו, ובפעם הראשונה מזה עשרים שנה...
ידעה אושר טהור.
המוסיקה נגמרה, וכולם מחאו כפיים...
האנשים החלו לקום בכדי ללכת, ועיני גבריאל עדיין עצומות
בעונג.
היא הרגישה יד על כתפה.
היא פקחה עיניים והבחורה חייכה אליה. -"עוד מעט אוציא אותך
מכאן", היא אמרה, ונעלמה.
גבריאל הרגישה כל-כך נפלא...
כל-כך יפה...
כל-כך שלמה...
כעבור רגע חזרה הבחורה.
עיני גבריאל נפקחו, ופיה נפער...
נשימתה שוב פסקה, ליבה החסיר פעימה...
הבחורה הרימה אותה, והושיבה אותה בכסא.
"עוד מעט נגיע הביתה." אמרה,
והחלה לדחוף את כסא-הגלגלים לעבר היציאה... |
