"הייתי רוצה להסתובב לי בעולם. אבל לא עם שלוש מזוודות מלאות
בבגדי פאר, ולא לטוס פירסט-קלאס במטוסים. הייתי רוצה להסתובב
בעולם עם קיטבג אחד, לא גדול במיוחד, על הגב, ועשרים דולר בכיס
למקרה חירום. זה לא כל-כך קשה. לא צריך להיות.
ולהסתובב.. לנסוע ברחבי אירופה בטרמפים וברכבת. להסתובב בהודו,
באמריקה. איפה שבא. למה לא? זה יכול להיות מדהים.. לא חושב?"
טלי הרימה את מבטה אלי, וחייכה. העיניים שלה נצצו. בחיי שלא
הבנתי אותה באותו רגע... מה רע לה, איתי, פה? למה היא רוצה
לנסוע מכאן?
או שאולי זה סתם חלום מרוחק כזה? אולי טוב לה איתי?
אז שאלתי אותה.
"ומה, ככה תעזבי אותי? תיסעי לך לבד עם הקיטבג שלך? מה
איתי..?" עשיתי לה מבט עצוב כזה, של כלבלב נטוש. אני יודע שהיא
לא יכולה לעמוד בזה.
"לא! לא! מה פתאום?! אתה תבוא איתי! מי ייסחב לי את הקיטבג
כשייתפס לי הגב?" היא התמתחה, ואפשר היה לראות את השרירים
הקטנים אבל החזקים שבגב הדקיק שלה. היא ממש קטנה, אהובת לבי.
נמוכה כזאת, ורזה. כולה שרירים.
חייכתי. "כאילו שהגב שלך ייתפס אי-פעם.. לכי תעבדי על מישהו
אחר. את בטח רוצה אותי שם בשביל הטובות המיניות".
היא צחקה, וזרקה עלי כרית. ראיתי אותה מגיעה, אבל המשכתי לשבת
ככה שהיא פגעה לי בפנים. "אתה צודק, אתה יודע.. מה אני אעשה
בלעדיך ברחבי העולם?"
צחקתי, וזרקתי עליה את הכרית בחזרה. היא תפסה אותה, וקפצה עלי.
התיישבה לי על הבטן. "נו, אז נוסעים?" היא שאלה אותי.
"כמובן שנוסעים," עניתי. "מייד. יאללה, בואי. קחי קיטבג.. יש
לנו כמה. תארזי כמה דברים, ובואי. נתחיל בקטן, נעשה טיול
בארץ."
"מה? נפלת על השכל? זה היה רק בצחוק!" מבטה היה מלא תדהמה. לא
היה אכפת לי.
"ברור שנפלתי על השכל.. את כבר צריכה להכיר אותי, טלי. בואי,
ניסע. מה כבר ייקרה? זו רק ארצנו הקטנטונת, זו לא הודו או
משהו. בואי!"
"טוב, טוב. אבל מתי נחזור? ומה נגיד להורים שלך? ושלי?". היא
עדיין היתה מלאה בהסתייגויות.
"למי אכפת? איפה יצר ההרפתקנות המפורסם שלך? אם זה כל-כך חשוב
לך, נתקשר להורים. טוב? יאללה, בואי". הרמתי אותה והנחתי אותה
על הרצפה, ואז משכתי אותה לארון שבחלק העליון שלו נמצאים כל
התיקים. הורדתי קיטבג אחד גדול במיוחד, והושטתי לה אותו. היא
החזיקה אותו ובהתה בי, לא בטוחה מה לעשות איתו, כאילו חוששת
שהוא ינשוך אותה.
"נו... למה את מחכה? רצית לנסוע, בואי ניסע. זה לא כל-כך
מסובך..". הפצרתי בה. היא נדה בראשה.
"לא, אני לא יכולה לנסוע ככה. יש לי עבודה, גם לך יש. אני לא
יכולה לקום ו.... ללכת פתאום מהכל. אולי בהזדמנות אחרת".
היא הושיטה לי בחזרה את התיק, אבל אני לא החזרתי אותו לארון.
אני לא יודע מה קרה לי באותו הרגע, אבל הנחתי את התיק בחזרה על
הרצפה, והתיישבתי לידו. החלטתי שאני אסע. בלעדיה. לא אכפת לי.
ואני גם לא רוצה לטייל בארץ. אני אצא למסע.. אולי באמריקה?
אולי באירופה. טיול טרמפים. מה כבר ייקרה? יש לי דרכון
אמריקאי, ואנגלית מצויינת. לא יקרה לי כלום. לא צריך לקרות.